המלחמה במוות היא המשימה המשותפת – ניקולאי פיודורוב

 

 

המלחמה במוות היא המשימה המשותפת

מאת ניקולאי פיודורוב

ניקולאי פיודורוב (1829-1903) היה מורה וספרן מוסקבאי צנוע. אך הפילוסופיה שלו הייתה נערצת על הוגים רוסים מובילים כגון לב טולסטוי, פיודור דוסטוייבסקי וניקולאי ברדייב. פיודורוב גם השפיע השפעה עמוקה על תלמידיו, מייסדיי "הקוסמיזם הרוסי": וולדימיר וורנדסקי – הוגה רעיון הנואוספרה – הספרה של התבונה, אלכסנדר צ'יז'בסקי – אחד מחלוצי קוסמו-ביולוגיה ואלקטרו-פיזיולוגיה, וקונסטנטין ציולקובסקי –מייסד חקר החלל הרוסי. כך, במובן מסוים, אנו חייבים לפיודורוב ולפילוסופיה שלו את ההתפתחות של התחומים האלה.

הפילוסופיה של פיודורוב היא "הפילוסופיה של המשימה המשותפת" (רוב מאמריו התפרסמו אחרי מותו תחת כותרת זו). לדעתו לכל בני אדם יש משימה אחת משותפת – להלחם בכוח העיוור והאכזר של המוות ולהגיע להארכת חיים בלתי מוגבלת, הן באמצעות רגולציה פנימית של גוף האדם והן באמצעות רגולציה חיצונית של סביבת מחייתו. יתרה מזאת, לדברי פיודורוב, הארכת החיים הבלתי מוגבלת אך ורק לדור עתידי מסוים לא תהיה צודקת, ולכן יש לפעול לתחיית כל מי שחיי אי פעם, שלדעתו בעתיד הרחוק ניתן יהיה לשחזר את אישיותם מהעקבות שהם משאירים ביקום, בצאצאיהם ובתודעה התרבותית.

אך בכל מובן המלחמה במוות היא המכנה המשותף לכלל האנושות.

להלן מאמרו הפחות חזוני ויותר פולמוסי, המוכיח מדוע לדעתו המלחמה במוות היא משימה משותפת ולא פרטית.

התמונה של ניקולאי פיודורוב מאת ליאוניד פסטרנק (וויקימדיה קומונס). תרגום מאת איליה סטמבלר

שאלות ממולדת זרתוסטרא אל אוהדי זרתוסטרא האירופאי (ניטשה)

 

הרי לפניכם חמש או שש שאלות עקרוניות שיש לשאול את תומכי הפילוסוף הגרמני (ניטשה) אשר לא מעז אפילו לגעת באמונה הטפלה ובדעה הקדומה הנוראית שבה שקעו הפילוסופים – והיא הדעה הקדומה לגבי חוסר האונים של יצורים תבוניים נגד הכוח העיוור והממית של הטבע. והוא אף ירא כבוד מפני דעה קדומה זו ומפני כל-יכולתו של הכוח העיוור.

השאלה הראשונה: במה תבחרו – באהבת הגורל או בשנאת הגורל? דהיינו האם תבחרו באהבה או בשנאה כלפי הכוח העיוור והממית, שבשליטתו הנצחי ניטשה לא מטיל שום ספק? (הרי שיש לשנוא כוח זה אפילו בשל אכזריותו לניטשה עצמו.)

השאלה השניה: במה תבחרו – בשאיפה לכוח, דהיינו השאיפה לשליטה על הדומים לך או באיחוד אתם, כולם יחד בשנאה המשותפת אל הכוח חסר הנשמה והממית?

מדוע הפילוסוף המנוח רוצה להשרות ביצורים תבוניים את האהבה לעבדות המבישה ביותר והיא העבדות לכוח חסר התבונה והרגש, ומאידך הוא דורש שליטה על יצורים תבוניים שהיא מבישה עוד יותר? הרי בכך הוא שולל מיצורים תבוניים את תבונתם ורצונם, במקום לקדם את כולם לידיעה ולשליטה על הכוח העיוור, ומאידך הוא מייחס לכוח העיוור רצון ותבונה.

השאלה השלישית: בכניעתם העיוורת לאלילם, הייתכן כי תומכי ניטשה אינם מבחינים כי הכוח שאליו הוא מנסה לעורר את אהבתם הוא בעצם הכוח שגילה בנו עצמנו את חוסר שלמותו? הרי שהכוח הזה מוליד בנים אך בעיוורונו ממית אבות. רק הפילוסופים אינם מבינים את ההשלכות של הכרת הרוע הגדול הזה ואת החובות שזה מטיל עלינו. הם אינם מבינים זאת מפני שפילוסופיה, בתור עיסוק מעמדי, הנה עיסוק אינפנטילי.

השאלה הרביעית: לפי הגדרתו של ניטשה עצמו, רק "האנשים העליונים" הם היצורים המוצלחים של הטבע, ואילו כל השאר, דהיינו הרוב המכריע, נחשבים לבלתי מוצלחים. ודווקא הלא-מוצלחים האלה נדרשים לחלוק כבוד ולסייע לאותו הכוח אשר בעבור אדם "מוצלח" אחד מוליד מיליוני אנשים לא-מוצלחים, והרי שהוא גם איננו מסוגל להגיע לתוצאות טובות יותר בהיותו כוח עיוור וחסר תבונה.

הבחירה היא טרגית – האם לשייך את עצמך למוצלחים או הלא מוצלחים, לגאונים שיכולים לעשות הכל ושמותר להם הכל ושבשבילם הכל צריך להתקיים, או לאנשים דחויים הנידונים לחיות ולעבוד ולהקריב הכל למען האנשים העליונים. ובבחירה טרגית זו למי נתונה זכות ההחלטה? מי כאן השופט הצודק והבלתי משוחד?

למי שלא מאמין בתורת האדם העליון, השאלה הזאת לא עומדת על הפרק, אך למי שכן מאמין ב-"אדם העליון" היא בלתי נמנעת. ולכן מותר לשאול כל אחד שמאמין בתורה זו – למי אתם משייכים את עצמכם – אל "המוצלחים" או "הלא מוצלחים",  "האנשים העליונים", "האדונים" שמאמצים את הזכות לשלוט עלינו ההמונים? או שמא אתם מחשיבים את עצמכם כ-"יצורים לא מוצלחים של הטבע" ולכן מכירים בצורך לחיות בעבדות?

ואם שתי האפשרויות האלה הן בלתי נסבלות, האחת בשל היהירות והגאווה, והשניה בשל ההשפלה וחוסר הצדק, אזי בהכרח תסכימו, אך לא בהתאם לניטשה אלא בניגוד לניטשה, כי המוסריות האמיתית איננה מחייבת שלטון או עבדות, איננה דורשת להיות אדון או להיות משרת, אלא מבקשת להיות בן ואח, להיות חלק מאחוות הבנים במילוי חובותיהם לאבות וחלק מאיחוד יצורים תבוניים נגד הכוח הממית וחסר התבונה.

ולומר אחרת במילים של ניטשה, עלינו להיות "לא גמל ולא אריה, אלא ילד". אבל מיהו הילד? הילד, כך עונה הבן האבוד, הוא "התמימות, השכיחה וההתחלה מחדש". אך נשאל שוב – "ובמה מתחיל הילד, במה הוא מכיר לראשונה ומה הדבר הראשון שהוא אומר" – "אב ואם!" בתשובה זאת גלומה כל משמעות החיים וכל מטרת וחובת החיים. זאת הסיבה שגם ישו אמר "היו כילדים" והציב את החזרה לילדות במובן הזה כתנאי הכרחי להצלה.

השאלה החמישית: ומדוע אוהדי ניטשה לא עושים את עצת מדריכם ולא עוזבים אותו כדי למצוא את עצמם? ייתכן מאד כי בנשמת רובם אין את אותה השפלות האריסטוקרטית שממנה סבל מורם העלוב כל חייו.

ולסיכום – האם נבחר בשליטה על אנשים ובעבדות לכוח העיוור או להפך?

ועוד השאלה השישית: מה תעדיפו – מיליוני חזרות לחיים יחד עם אותה כמות של מיתות או שמא עדיפה חזרת חיים אחת כתוצאה מהמעבר של הטבע, דרכינו בני האדם, מתוך מצב בלתי מודע (המצב של שכרות) למצב מודע ומפוכח? זאת כמובן בהינתן שהאדם הוא לא יצור מנוון ומקרי אלא שהופעת התבונה מהווה שלב חדש בחיי היקום. מתוך האהבה כלפי האבות ומתוך השנאה כלפי הכוח העיוור, נובעת חזרת החיים האחת והיחידה. ואילו מתוך האהבה כלפי הכוח עיוור, יש לייחל למספר אין סופי של חזרות ושחזורי העבר, ללא שיפור, ללא תקווה וללא הזדמנות להתפתחות.

לסיכום יש לציין כי אפילו אחותו של ניטשה, למרות אהבתה הרבה והקשר ההדוק אליו, הייתה עוזבת אותו לשנים ארוכות, מכיוון שלא הייתה מסוגלת להסכים עם דעותיו שהיו כמובן דוחות בעיני הנשמה הטהורה כמוה. המשמעות של תורת ניטשה היא כהפך הגמור למה שצריך להיות. אך משמעותה היא גם בכך כי היא גילתה לעולם אישה כה נדירה, בת האדם האמיתית, כדוגמת אחותו. דווקא באחות ולא באח היה צריך לראות את המופת עבור כל אוהדות התורה הרשעית זאת.

נסכם את האפיון של ניטשה כאמן וכמשורר, ולאו דווקא כפילוסוף וכלל לא כאיש מעשה. כאן חשוב לציין כי זרתוסטרא טועה כשהוא אומר שהוא (זרתוסטרא) אינו מחפש אושר אלא מעשה. מה שזרתוסטרא מחפש הוא דווקא האושר שנתפס על ידו כהצגות ראווה ומשחקים. כך שבנפשו הוא הפך את כל העולם להצגה והוא רוצה ליהנות מאין סוף הדרנים (תורת "החזרות"), דהיינו הוא רוצה לחיות במצב אינפנטילי לנצח.

בצימאון הבלתי פוסק להצגות תיאטרליות נמצא המפתח לחייו ולתורתו. מילדותו הוא היה חובב מוסיקה, תחילה אהד את ואגנר ואז התנגד לואגנר, אך תמיד היה אנין טעם ואף פעם לא היה איש מעשה. בחוסר שביעות הרצון מפסטיבל הביירט הגרמני, הוא הפך בדמיונו את כל העולם לתאטרון ולא חפץ בדבר מלבד המשחק. ולכן יש לכנות את זרתוסטרא כמטיף לחוסר הבגרות התמידית, המוקף במאמנים בדמות "אנשי העל". הוא איננו מבשר את המשימה המשותפת, איננו דוגל בחזרה האחת והמאוחדת של כל מה שהומת על ידי כוח הטבע האפל בתקופת עיוורונו שלו ובתקופת המריבות שלנו, והיא תקופת חוסר המעשה. יש לעשות את כל בני האדם לבעלי הבנה, ודרך ההבנה של כולם את הכל, נגיע לכך שהכוח האפל של הטבע, הנשלט על ידי אור הידע והמוקם לתחייה על ידי חום הרגש, יהפוך לתבונה עצומה.

לא יהיה זה עיוות אלא השלמה של מנגנון הטבע. ובכך נתעלה על תורת ניטשה ואז ניטשה היה יכול לחגוג את הניצחון על עצמו, שהרי לדעתו ולדברי זרתוסטרא שלו, ניצחון כזה מהווה השלמה הכרחית לחוכמה האמיתית.

2 תגובות בנושא “המלחמה במוות היא המשימה המשותפת – ניקולאי פיודורוב”

השאר תגובה