הזקנה היא מחלה – אלכסנדר בוגדנוב

 

 

הקולקטיביזם הפיזיולוגי והזקנה כמחלה

מאת אלכסנדר בוגדנוב

אלכסנדר בוגדנוב (1873-1928) היה כלכלן ורופא במקצועו, ואחד ממנהיגי התנועה המרקסיסטית הרוסית מתחילת המאה העשרים. באותה תקופת של התהוות התנועה, הוא היה אחד העורכים של העיתון המרכזי "הפרולטריון" (יחד עם חברו ויריבו – וולדימיר לנין) ואף חבר במועצת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית. אחרי המהפכה של 1917 כיהן כפרופסור לכלכלה באוניברסיטת מוסקבה וכאחד הנשיאים של האקדמיה הקומוניסטית. במחקריו ייסד בוגדנוב את תחום "הטקטולוגיה" – "מדע הארגון האוניברסלי" שבהרבה מובנים הקדים את תורת הקיברנטיקה. בוגדנוב גם ייסד במוסקבה את המכון הראשון בעולם לחקר עירוי הדם, שנוסד במוצהר לשם מחקר ופיתוח אמצעים יעילים להצערה והארכת חיים. להלן כמה מהצדקותיו של בוגדנוב לשיטות העירוי (משנת 1922), שלמעשה מיישמות את הפילוסופיה של "המשימה המשותפת" של פיודורוב במונחים מעשיים.

התמונה של אלכסנדר בוגדנוב מתוך וויקימדיה קומונס. תרגום מאת איליה סטמבלר

הטיפול של עירוי הדם קיים כבר יותר ממאתיים וחמישים שנה. אך הבסיס התיאורטי שלו נקבע באופן מדעי רק ב-15 השנים האחרונות והטכנולוגיה הפכה לדי אמינה רק מזמן מלחמת העולם, שנתנה דחיפה אדירה לפיתוח הטיפול הזה. כעת משתמשים בו באופן נרחב במערב, הספרות דנה באלפי מקרים, ובארה"ב נוצרה קבוצה מקצועית של תורמי דם תמורת כסף והם אף יצרו הסתדרות משל עצמם.

מטרת הפרוצדורה היא בכך שהדם של יצור אחר יגבר על מחסור כמותי ואיכותי של דם המטופל. המשמעות העמוקה ואף המהפכנית של שיטה זאת היא בשבירת המסגרות של הפרטיות הפיזיולוגית, בתמיכה של אורגניזם אחד על ידי המרכיבים החיוניים של אורגניזם אחר על מנת להלחם נגד הטבע הספונטני ההרסני, בשיתוף פעולה ביו-פיזי בלתי אמצעי.

הטבע מיישם שיתוף פעולה מסוג דומה כדי לשמור על חיי מינים – באמצעות איחוד תאים בתהליך הרבייה. האדם מנסה ליישם את שיטת "האיחוד" במלחמתו לשמור על החיים האינדיבידואליים. עירוי הדם הוא אחד הניתוחים הפלסטיים מסוג זה, כדוגמת השתלת עור אחרי כוויות והשתלת בלוטת התריס לריפוי מחלת הזפקת. אך מביניהם העירוי הוא הטיפוסי ביותר והמאפשר את מירב ההזדמנויות לפיתוח. הרי שהדם, יחד עם הלימפה שהיא השלב הראשוני בהיווצרות הדם, מהווה את הרקמה הנוזלית היחידה, דהיינו הרקמה הניידת והפלסטית האידיאלית של האורגניזם. יחד עם זאת, הדם, בסיוע הלימפה המהווה את התווך המשותף לכל תאיי האורגניזם, הנו מקור החיים העיקרי בכל תהליכי חילוף החומרים והאנרגיה. הדם הוא נושא ההורמונים שמווסתים כל שיווי משקל באורגניזם וששולטים בכל תהליכי גדילה וניוון. ולכן לא בכדי נהוג לקבוע את רגע המוות על ידי עצירת תנועת הדם.

ובכן הדם הנו רקמה בעלת חשיבות אוניברסלית ואף הזמינה ביותר להעברה מאורגניזם אחד למשנהו. לשם מה נדרשת העברה כזאת?

כל המערכות החלקיות של האורגניזם – מערכת העיכול, השרירים, העצבים, כלי הדם, הנשימה, ההפרשה, הויסות ההורמונלי וכו' – עובדות אחת למען השניה ולמען השלם. הן נמצאות "בקשר שרשרת" הבלתי ניתן להפרדה. כל התפקודים של מערכות אלה נחוצים אחד לשני ולכן קובעים אחד את השני. כולם צריכים להיות מספיקים באופן הדדי ואם אחד מהם מדרדר עד כדי כך שאיננו מספיק לתמיכת האחרים, כל שאר התפקודים צריכים להידרדר בהתאם. לדוגמה, עם אברי ההפרשה לא מסוגלים להוציא מהגוף את כל הרעלים שנוצרים בזמן חילוף החומרים, אלא שמסוגלים להוציא רק שני שליש מכמותם, אזי מתחילה ההרעלה, וכל שאר האברים צריכים להנמיך את תפקודם עד כדי כך שתוצרי חילוף החומרים ייווצרו בכמות המופחתת בשליש. דהינו החיים צריכים להצטמצם בהתאם לתפקוד המערכת המפגרת ביותר. למעשה, עקב הפרת שיווי המשקל המבני, החיוניות של מערכת כלשהי יכולה לרדת עוד יותר, ואז היא הופכת למפגרת ביותר וכל שאר המערכות צריכות להשתוות אליה וגו'. כך מתפתחים תהליכי הידרדרות.

המשימה של תמיכת האורגניזם צריכה למצוא פתרון דווקא על בסיס החוקיות הזאת, דהיינו התמיכה הנדרשת והמוצלחת ביותר היא זאת שמופנית למרכיבים "החלשים" ביותר. במקרים הפרטניים שבהם תהליכי ההיחלשות וההידרדרות נמשכים חודשים ארוכים, שנים ואף עשרות שנים, כבמקרה המחלה הנקראת "הזדקנות", יש כל בסיס להניח כי אז המרכיבים "החלשים" עוד קרובים מאד לנורמות שווי המשקל, ולא משיגים אותן בחילוף החומרים היומי רק בחלקי אלף וחלקי עשרת אלפים. ולכן עזרה מינימלית חיצונית הייתה יכולה לעצור את התהליך ואף להפוך אותו. אך האורגניזם לא מוצא בתוך עצמו את המשאבים הנוספים האלה, וההידרדרות מתקדמת בצורה פרוגרסיבית ומואצת ככל שהפרות האיזון מצטברות.

הרפואה מנסה לספק את התמיכה הנדרשת, אך לעתים רחוקות היא יכולה לקבוע מהם המרכיבים "החלשים" העיקריים של החיים. ולעתים רחוקות עוד יותר היא מסוגלת לספק לאורגניזם את מה שהוא באמת חסר. כאשר היא מצליחה לעשות זאת, היא מחוללת "נסים" כגון הפיכת ילד מפגר לילד נורמלי באמצעות השתלת בלוטת התריס, או "הצערה" באמצעות השתלת בלוטת המין, או באמצעות הגברה מלאכותית של המרכיבים ההורמונליים-המיניים וכו'. כל זה נפלא, אך יותר מדי נדיר, וזה מצליח כאשר המרכיב "החלש" הוא אחד. ואם יש כמה, אזי השיטות המנוסות לא מניבות תוצאות.

התכונה העקרונית של "איחוד" הדם, בדומה לאיחוד תאים, היא בכך שגם מבלי לקבוע בדיוק את המרכיבים "החלשים" האיחוד באופן טיפוסי תומך בהם. הרי שהמרכיבים "החלשים" אצל אורגניזם מסוים הם לא "המרכיבים החלשים" שיש לאורגניזם אחר ולהפך. כאשר האורגניזמים מתחלקים במשאבי החיים שלהם, הם מתחלקים דווקא בדברים שכל אחד חסר, ככה שדווקא הצדדים החלשים נתמכים. ואם המחסור הוא לא גדול, כפי שקורה שבתהליכים הרגילים והממושכים של דעיכה, אזי גם תמיכה מינימלית עשויה להיות בעלת משמעות רדיקלית. תמיכה כזאת עשויה לאפשר לאורגניזם להשתמש במלוא המשאבים שלו עצמו כדי להשתקם, דבר שנמנע ממנו קודם על ידי הפרת השרשת של תפקודו.

ובכן עומדות לפנינו כמה אפשרויות ביולוגיות שיש לחקור בצורה ניסיונית. והן מסתכמות בשני כיוונים עיקריים – מחד, ניתן להרחיב באופן חיובי את הפעילויות והעמידויות של האורגניזם, מה שנקרא "הכוחות" ו-"היכולות" שלו. ומאידך, ניתן לעכב או לעצור כל מיני תהליכי הידרדרות והתנוונות, הן תהליכים פתולוגים והן תהליכים נורמלים של הזדקנות. במילים אחרות ניתן להגיע לשיפור מתוכנן העובר את המסגרות של התנאים ה-"טבעיים" של האורגניזם ולהגשים הארכת תקופת הפעילות של המכונה החיה יקרת הערך.

ישנם שני סוגי התנגדות להתפתחות השיטות האלה. המכשול הראשון קשור לגורמי הסיכון והאיום. לדעתי, אפשר להתגבר על כך בקלות. מתוך ידיעת קנה המידה האמיתי של הסכנה והסבירות הנמוכה של נזק, רבים ישכילו – הן לשם פתרון בעיה מדעית והן לשם האפשרות להרוויח חיים – ויאמצו את השיטה. הדבר החשוב ביותר כאן הוא ההבנה הברורה של העניין והיחס המודע אליו.

המכשול השני הוא העמוק והרציני יותר בתקופה האינדיבידואליסטית שלנו. הוא נובע מהסלידה משבירת גבולות הפרטיות הפיזיולוגית, הפחד מלהתמזג עם מרכיבי חיים זרים, הפחד מהאיבוד המדומה של אישיות הרי שכך תופס האינדיבידואליסט את ההרחבה היצירתית של האישיות. אנו זקוקים לקולקטיביזם כזה של רגש, לטבע חברתי כזה של האדם, שנמצאים עוד לעתים רחוקות. ובכל זאת הם נמצאים, והם מתעצמים עם התקדמות התרבות. נוצרת אווירה חדשה שבלעדיה לא הייתה אפשרית עצם המחשבה על הקולקטיביזם הפיזיולוגי של החיים.

השאר תגובה