אסטרטגיות הנדסיות להפיכת קצב ההזדקנות לזניח SENS

הפוסט הזה מבוסס על התרגום שנעשה לפני מספר שנים ע"י אלקס מיכלין לאתר "אסטרטגיות הנדסיות להפיכת קצב ההזדקנות לזניח"

Strategies for Engineered Negligible Senescence – SENS

להזכירכם פרויקט הסנ"ס – "אסטרטגיות הנדסיות להפיכת קצב ההזדקנות לזניח" בהנהגת דר' אוברי דה גריי מקמבריג'– הנו אחד הפרויקטים המובילים למחקר תהליכי הזדקנות לשם מציאת אמצעים רדיקלים להארכת חיים. לעומת מוסדות אקדמיים רגילים, הפרויקט משלב "אנשים מהשורה" – סטודנטים ומתנדבים במחקר, פעולות הסברה והתרמה.

http://www.sens.org/

גם הפרויקטים האחרים המונהגים ע"י דר' אוברי דה גריי הם מן המובילים בתחום, כגון

Methuselah Foundation

http://www.methuselahfoundation.org/

Rejuvenation Research  – כתב העת בעל הדירוג (האימפקט פקטור) של 5.008 לשנת 2008

http://www.liebertonline.com/rej

התרגום נעשה לאתר הישן של ה"אסטרטגיות". האתר שינה את השרת והחומר נגנז

http://web.archive.org/web/20060106232345/http://www.gen.cam.ac.uk/sens/index-il.htm

אבל זהו חומר מצוין. למעשה זהו הסיכום הראשוני והיחידי עד היום בעברית לתוכנית ""אסטרטגיות הנדסיות להפיכת קצב ההזדקנות לזניח"

אז הרי הוא לפניכם:

"אסטרטגיות הנדסיות להפיכת קצב ההזדקנות לזניח  SENS –

יישום עקרונות הנדסיים לריפוי תהליך ההזדקנות (הפיכתו), לא רק האטה של התהליך.

גישה מעשית לפיתוח אמצעים יעילים כנגד תהליך ההזדקנות"

מאת דר' אוברי דה גריי

תרגום מאת אלקס מיכלין

תמונות מאת קרן מתושלח

אסטרטגיות הנדסיות להפיכת קצב ההזדקנות לזניח SENS

חושב שריפוי תהליך ההזדקנות יהיה דבר רע?  חשוב שנית

כיצד תוכל לעזור ? כמה רעיונות

מה הן "אסטרטגיות הנדסיות להפיכת קצב ההזדקנות לזניח"?  תשובה להלן

מה הן השטויות האלה על כך שאולי אוכל לחיות 1000 שנה?  תשובות להלן

למה לא הודיעו על כך אתמול בערב בטלוויזיה?  תשובות להלן

SENS היא תוכנית מפורטת לריפוי תהליך ההזדקנות בבני אדם. SENS הוא פרויקט הנדסי, כשם שרפואה היא ענף של ההנדסה. הרעיון העיקרי מאחורי SENS הוא ההבנה שניתן לראות את תהליך ההזדקנות כמכלול של שינויים הדרגתיים בגוף, ברמה המולקולארית והתאית, המהווים תוצר לוואי של התהליכים החיוניים של חילוף חומרים. דרך טובה לחשוב על שינויים אלה היא כעל הצטברות נזק, הגורם להרס הדרגתי של מערכות הגוף.

הגישה המסורתית בגרונטולוגיה (Gerontology) להארכת חיים, היא האטה של הצטברות הנזק הנ"ל. זוהי אסטרטגיה מוטעית. ראשית, בגלל שהיא דורשת לשפר תהליכים ביולוגים שאיננו מבינים. ושנית, מכוון שמטרתה להאט את תהליך ההזדקנות ולא להפכו.

חלופה קצרת טווח עוד יותר, היא הגישה הגריאטרית: לטפל במחלות הזקנה, בעוד הנזק המצטבר למערכות הגוף ברמה התאית והמולקולארית הולך וגדל. זוהי מלחמה אבודה מראש מכיוון שהנזק המצטבר הופך את המחלות לבלתי נמנעות.

לעומת זאת, הגישה ההנדסית (SENS) אינה להתערב בתהליך חילוף החומרים כשלעצמו, אלא לתקן את הנזק המצטבר וכך לדחות באופן מתמיד את הגיל שבו הנזק הופך למסוכן.

"הגישה הגרונטולוגית, הגריאטרית וההנדסית"

דיאגראמה זו מסכמת את הרעיון מאחורי SENS. החיצים עם הראשים השטוחים הם סימונים הנמצאים בשימוש בספרות בנושא ביטוי ובקרה גנטית, ומשמעותם "ריסון".

–  גרונטולוגיה מסורתית מהווה ניסיון למנוע את הנזק הנגרם כתוצאה מחילוף חומרים.

–  גריאטריה מהווה ניסיון למנוע מהנזק המצטבר לגרום לפתולוגיה.

–  הגישה (ההנדסית) של SENS היא להפטר באופן מחזורי מהנזק המצטבר וכך למנוע

גרימת נזק קטלני למערכות הגוף.

אתר זה מכיל תיאור מפורט של מרכיבי אסטרטגיית SENS. קרוב לוודאי שגישות אלו יהיו ישימות בעכברים בעשור הקרוב (בהנחת מימון מתאים), ויהיו ניתנות ליישום בבני אדם עשור או שניים מאוחר יותר. מידע רב (גם לאנשי מקצוע וגם לציבור הרחב) נמצא באתר.

למה עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לנצח את ההזדקנות האנושית במהרה

זהו אחד מחמשת עמודי "השאלות הנפוצות": הוא עונה על השאלות כמה זמן עוד יוכלו לחיות אנשים בגילם הנוכחי. יתר דפי השאלות הנפוצות עונים על

–    האתגרים המרכזיים לאמינות של SENS

–    שאלות בדבר כמה שנים ובאיזה גיל יוכלו בני אדם לחיות

–    ביקורת על הדרך שבה אני עומד להפוך את SENS למציאות

–    כיצד אפשר לעזור לפרוייקט SENS

אני עובד על ריפוי ההזדקנות ואני חושב שכדאי שגם אתה מכיוון שאני מאמין שהצלת חיים היא המעשה הנעלה ביותר שמישהו יכול להקדיש לו את זמנו, ומשום שיותר מ 100,000 בני אדם מתים בכל יום מסיבות שאנשים צעירים לעולם לא ימותו מהן, אתה תציל יותר חיים בעזרה לריפוי ההזדקנות מאשר בכל דרך אחרת. (נכון, אנשים מסויימים יכולים להביא לשינוי משמעותי יותר מאחרים, אבל אל תמעיט בהבדל שאתה יכול לעשות: ראשית, בדוק כאן וחשוב אילו עוד דברים שאני לא ציינתי, אתה יכול לעשות.)

אם עד שתסיים לקרוא עמוד זה לא תשכנע שהזדקנות ניתנת לריפוי, אני מפציר בך ליצור איתי קשר ולפרט את הסיבות לחוסר הסכמתך. אם כן השתכנעת, גם כן שלח לי דוא"ל — כך נוכל לעבוד יחדיו כדי להפיק את המיטב מכישוריך (כולל שיפור או הוספה לנימוקים המוצגים בדף זה). המשמעות של אי יצירת קשר מצידך היא שאתה חושב שזה בסדר לא לעבוד על ריפוי ההזדקנות וזה גם בסדר לא להיות מסוגל או לא לרצות למה להגיד למה זה בסדר. אל תשכח את זה.

1) טיעונים חברתיים למה ריפוי ההזדקנות הוא רעיון רע

ריפוי ההזדקנות יגרום להתפוצצות אוכלוסין נוראית

טיפולי הצערה יהיו זמינים רק לעשירים

לעולם לא נוכל לפרוש

רודנים יחיו לנצח – זה יהיה עולם חדש ואמיץ

2) טיעונים אישיים או פילוסופיים למה ריפוי ההזדקנות יהיה רע

הצעירים הם היצירתיים ביותר ולכן בני מאות רבות יהיו מאובנים מחשבתית

עם כל כך הרבה זמן לא תהיה לנו סיבה להצטיין

עם כל כך הרבה סיכון, נאלץ לוותר על כל מה שהוא מהנה אבל מסוכן

מהלך החיים הנוכחי שלנו הוא בעל תפקיד מפתח במה שמגדיר את אנושיותנו

זה לא טבעי להתחמק מהזדקנות, זה להתנהג כמו אלוהים

זו לא תהיה הצלת חיים, זו תהיה הארכת חיים

אנחנו נשכח כל כך הרבה על הנעורים שלנו ששוב לא נהיה אותו אדם

3) טיעונים למה ריפוי ההזדקנות איננו חשוב

אני זקן מכדי שיהיה לי סיכוי כלשהו להפיק תועלת

ראשית, אנחנו צריכים להתמקד בריפוי מחלות והאכלת הרעבים

אנחנו צריכים להתמקד בדחיית המחלות, לא במוות

החיים כבר ארוכים דיים כדי לעשות את כל מה שיש להם להציע לנו

1) טיעונים חברתיים למה ריפוי ההזדקנות הוא רעיון רע

ישנם שני סוגים של תשובות להסתייגויות כנגד ריפוי ההזדקנות המתבססות על תוצאות חברתיות אפשריות. הסוג הראשון הוא לבחון כל אחת מההסתייגויות לעומק ולבנות טיעון מפורט כיצד נמנע מהתרחיש המדובר. אני חושב שזו גישה בעלת ערך; אני עצמי אימצתי אותה כאן ובהמשך המסמך ורבים אחרים עשו כך גם כן, לרוב אפילו בצורה טובה ממני. אבל יש לי גם תשובה כללית יותר, שבין היתר נמנעת מהתנגדויות מהצורה: "טוב, נכון, זו אסטרטגיה, אבל מה אם היא תיכשל?". ליתר דיוק: שימו לב, אנשים — אנחנו מדברים על חיים כאן, 100,000חיים ליום. מה אתה עושה כרגע אם אתה משועמם? מתאבד? תיארתי לעצמי שלא. לחברוה תמיד היו בעיות וללא ספק תמיד גם יהיו להן בעיות, והיא עובדת כדי לפתור אותן בדיוק כמו בעיות טכנולוגיות. העמדת פנים שלא נוכל להתמודד עם הבעיות שמחכות לנו בעתיד, שעדיף לנו לדון מספר אינסופי של מיליונים לתוחלת החיים הירודה של אבותיהם היא ממילא בדיחה חולנית אבל עוד יותר חולנית כאשר אנחנו מבינים עד כמה זה יהיה לא מתקבל על הדעת שבעיות כאלו יהיו גרועות או קשות יותר לפתרון מאשר אלו שכבר נתקלנו בהן בעבר. זה לא כאילו שהבעיות שהצלחנו לפתור בעבר נראות פחות מרתיעות. למשל, מה היה מאמין בשנת 1850 שהחברה תסכים לחוסר הכבוד שבלבישת אביזר גומי אבסורדי בכל פעם שיקיימו יחסין מין, רק כדי לעצור את התפוצצות האוכלוסין שהגיעה כתוצאה מההכחדה הכמעט מושלמת של מוות עוללים? ובכל זאת, זה בדיוק מה שקרא בעולם המתועש ללא כפיה חוץ מהעובדה הפשוטה שילדים שעדיין חיים הם מאד יקרים.

ריפוי ההזדקנות יגרום להתפוצצות אוכלוסין נוראית

אולי אתה מצפה ממני להציע פתרון שהחברה צריכה ולכן "מן הסתם" תאמץ. למעשה, אני לא אעשה זאת. יש לי שתי תשובות שלא אומרות דבר על מה הצעדים הספיציפיים שעל החברה לנקוט, האחד בקשר לצעדים מקדימים בעבר והשני עוסק בזכויות האדם. אחר כך אני אסקור כמה מהנושאים הנוגעים לאלו פתרונות אנו עשויים לבחור ויתכן שאלה כמה דאגות, אבל אל תשכח שאני לא אומר מה לדעתי החברה אכן תעשה. שים את עצמך במקום מישהו בעל עוצמה — למשל, ראש הממשלה של צרפת — בשנת 1870 כש פסטר הסתובב וטען שהגיינה תוכל למנוע כמעט לחלוטין מות עוללים מזיהומים או בזמן הלידה. במעמדך, יש לך השפעה מסויימת עד כמה מהר הידע הזה יופץ הלאה — ולכן, כמה מהר חיים יתחילו להינצל. אבל אתה נוכח שככל שבני אדם יתחילו לנהוג לפי אותם עקרונות וישטפו את ידיהם וכדומה, כך גם פיצוץ האוכלוסין יחל מהר יותר בגלל אותם ילדים שכבר לא מתים. מה היית עושה? היית דואג ליידע את העם במהירות האפשרית או שומר את המידע לעצמך ככל שתוכל כדי שתעכב את בעית האוכלוסין? אני עדיין מחכה לפגוש את האדם שאומר שהוא היה שומר את המידע לעצמו. מבחינה זו, אין הבדל עם ריפוי ההזדקנות. אין. על כן, ברור שתהיה התפוצצות מסויימת של אוכלוסין, בדיוק כמו שהיתה אחרי שאותה תמותה נמנעה — ואנחנו עלולים להגיב על כך בהקטנת הילודה מהר כפי שעשינו בעבר או שנזדקק ליותר זמן — אבל העדיפות הראשונה היא לסיים את הטבח. כל היתר הוא פרטים. כנראה שאוכלוסית כדור הארץ תגדל בצורה מהירה מיד אחרי שהטיפולים יהפכו להיות זמינים ואנו נמצא את עצמנו ניצבים עם בחירה פשוטה: או שנשתמש בטיפולים, נחיה זמן רב ויהיו לנו מעט ילדים, או שנמשיך להביא ילדים בקצב הנוכחי ונמנע משימוש בתרופות כדי שנוכל להמשיך ולמות מזיקנה כמו עכשיו. אני לא אומר שאני יודע איזו במה החברה תבחר באותו הזמן. מה שאני אומר הוא שזו זכותו של הדור ההוא להחליט בנושא ולא שהחברה בימינו תחליט בשבילו. אם נעכב את פיתוח טיפולי עיכוב ההזדקנות אנחנו דנים את החברה העתידית למוות בגילאים שאנחנו מתים בהם בין אם הם רוצים ובין אם לא. אין לנו זכות לעשות זאת; יש לנו חובה לפתח את הטיפולים האלו מהר ככל שאפשר כדי לתת לדור העתיד את הבחירה. כמו שלפרלמנט אין זכות (באנגליה) להכריח פרלמנטים עוקבים לנהוג לפי החלטותיו, כך לחברה היום אין שום זכות להכריח את החברה בעתיד לנהוג לפי החלטותיה.

עכשיו נדון בכמה מהאפשרויות הקונקרטיות. ישנם ארבעה דברים שצריך לשקול:

– התרחיש הגרוע ביותר לקצב פיצוץ אוכלוסין

– הסיכוי שהבעיה לעולם לא תתרחש

– האפשרויות העומדות לרשותנו אם וכאשר הבעיה תקרה

– של מי צריכה להיות האפשרות  להחליט בין הבחירות השונות. (נכון, הסעיף האחרון יהיה חזרה מסויימת של מה שכבר אמרתי לעיל. לדעתי יש טעם בחזרה).

1) התרחיש הגרוע ביותר לקצב ההגעה — שלוש נקודות עיקריות.

ראשית, קצב הגידול המקסימלי (כלומר, בהנחה שיש לנו טכניקות ריפוי יעילות וזמינות לכולם) הוא עיר גדולה בשנה. אלו דווקא חדשות טובות — זה לא הרבה יותר ממה שקורה היום כי קצב הילודה העולמי גם ככה חורג מקצב התמותה בהפרש עצום. אם ככה, יהיה לנו הרבה מאד זמן לעבוד על ולחשוב איך לפתור את הבעיה לפני שאכן נאלץ לעשות משהו. בעיות לוגיסטיות אחרות, כגון הכשרת כמות מספקת של צוותים רפואיים שיספקו את הטיפולים תהיה בעיה מוקדמת יותר.

הדבר הטוב השני הוא שגם אם וכאשר פיצוץ האוכלוסין יהפוך לרציני (אם הוא אכן יהיה — ראה בהמשך), זה יקרה בצורה מאד הדרגתית. אנחנו נהיה מסוגלים להתנסות במגוון פתרונות, נראה כמה טוב הם עובדים, ננסה דברים אחרים וכדומה.

הנקודה השלישית שחשוב לזכור היא שכמות ניכרת של בני אדם נהנים לחיות בערים. עם המשאבים האדירים שיהפכו לזמינים כי לא יהיו יותר אנשים חולים שצריך לטפל בהם, זה יהיה דבר מעשי למדי לבנות סביבה אורבנית באיכות מאד גבוהה לכולם והצפיפות של אותה סביבה תהיה כזו שאוכלוסיה של לפחות 20 מיליארד בקושי תפלוש לאזורים החקלאיים שקיימים היום.

שים לב שישנם אנשים אוהבים לחשוב על האפשרות של הגירה המונית לחלל. לא רק שלדעה זו יש ערך שכנועי מוגבל (כי תגובת רוב האנשים היא שמגורים בתחנת חלל אינם מהנים במיוחד) אלא גם שזהו פתרון מעט פחות זמני מאשר בניית ערים דחוסות יותר כאן למטה, בגלל שהמגבלות שנובעות מכמות המשאבים לבנית תחנות חלל (וזמן לא רב אחר כך, מגבלות הנובעות ממהירות האור) יגבילו גידול אקספוננציאלי. לכן אני נוטה שלא להעלות זאת.

2) האם כל זה יקרה?

אנו נעבור משבר אוכלוסין רק אם קצב הילודה יחרוג בצורה ניכרת מקצב התמותה למשך תקופה ממושכת של זמן. ישנם נתונים טובים (כמו זה שכאן) המראים שמספר רב, ההולך וגדל בחדות, של נשים בחורות שלא ללדת כלל — למשל, המספר היחסי של נשים בארה"ב שבחרו באופן מודע להיות ללא ילדים גדל פי 2.75 תוך 13 שנים בלבד בין 1982 ל 1995 — ונראה שהסיבה הפשוטה לכך היא שחרור הנשים: ראשית, נשים מוצאות יותר ויותר דרכים שיעסיקו אותן ויספקו אותן מבלי ללדת ושנית, הן נחלצות מהחינוך שלידה וגידול ילדים היא הדרך היחידה לחיות. (באופן אישי, אני חושב שההפצצה של ילדות צעירות בבובות ומשחקי אמהות אחרים  מקוממים בדיוק כמו ההפגזה של של ילדים צעירים עם רובי צעצוע מבחינה אידאולוגית ועוד בחינות). יש גם טיעונים פסיכולוגיים המסבירים שאפילו אם אנחנו רוצים ילדים, אנחנו נרצה אותם באינטרוולים הולכים וגדלים, כי ההתפתחות המנטלית שיכולה לקרות עם תקופה ארוכה יותר של יכולת מנטלית רעננה תגדיר מחדש את הילדות והבגרות כמושלמות בגילאים הולכים וגדלים.

3) מה האפשרויות שלנו אם זה יקרה?

למעשה, האפשרויות שלנו פשוטות מאד: או שנגביל את קצב הילודה או שנעלה את קצב התמותה. קצב התמותה יכול לעלות בצורות שונות — הגבלת הגישה לטיפולים לשימור הנעורים (ובכך לגרום למותם של אנשים זקנים), הגבלת הגישה לאנטיביוטיקה (ובכך לגרום למותם של אנשים באזורים נגועים בהדבקות) או הגבלת הגישה לטיפול רפואי כולל (ובכך מן הסתם להמית עניים). ניתן לשמור על קצב ילודה נמוך על ידי אנשים נאורים שבחורים לפעול לטובתם האישית ובוחרים שלא ללדת ילדים בצורה דומה לדרך שבה אנו היום בוחרים שלא למלא את הסביבה בגזים הגורמים לאפקט החממה, כימיקלים הפוגעים בשכבת האוזון ומזהמים סביבתיים נוספים. (אני מודע לכך שארה"ב לא בדיוק מובילה מאמצים אלו אבל אני חושב שתצטרפו בקרוב). המממ, להרוג אנשים או לא להביא ילדים… לא בדיוק בחירה קשה, נכון? שים את עצמך בנעליים שלהם: מה אתה היית עושה? מביא ילד והורג מישהו? את עצמך? אפשר אפילו לדמיין פורעי חוק שעוברים ויורים באנשים עם ילדים ובכך הופכים את החיים של כולם לפחות צפופים. האינטרס העצמי הנאור יהיה די נוקשה…אלטרנטיבות (בגלל מה שהוזכר לעיל לגבי ההתחלה ההדרגתית של הבעיה) שהן הרבה יותר סבירות כוללות מיסוי כדי להטות את ההחלטות. זה לא מקרי שהאומה האירופאית עם קצב הילודה הגדול ביותר (צרפת) היא גם זו שיש לה את מענקי והטבות הילדים המפליגות ביותר.

4) של מי צריכה להיות הבחירה?

כמובן שתגובתם של רוב האנשים לעולם שכזה (ללא ילדים לדבר איתם וסכנה לחייו או הונו, אם מישהו כבר יחליט להתרבות) היא שלא ראוי לחיות בו. אבל מי שם אותנו להחליט עבור דורות העתיד? איך אנחנו בכלל יודעים מה ההחלטות שאנו עצמנו עושים? אני רוצה להזכיר לאנשים כמה קצרה היתה התפוצצות האוכלוסין שנבעה מהחיסול הכמעט מוחלט של מוות תינוקות במאה שעברה כשגילינו את ההגיינה. מה קרה? תשובה: מצאנו שזה יקר מדי שכל אחד מאיתנו יגדל 10 ילדים ושמחנו להכנע למנהג הברברי של לבישת אביזר גומי מגוחך בכל פעם שאנחנו מקיימים יחסי מין, כדי להמנע מכך. מה אתה חושב שהיו אומרים אנשים בשנת 1850 אם היית מציע להם את זה כאסטרטגיה למניעת התפוצצות אוכלוסין? מן הסתם הם היו לועגים לך. אין לנו **שמץ** **של** **מושג** מה אנחנו נבחר כשתעלה הדרישה להקטין עוד יותר את קצב הילודה.

העובדה שאיננו יכולים לחזות מה יחליטו אלו שיעמדו מול הברירה היא הסיבה הסופית למה יש לנו חובה כלפי אותם אנשים לעבוד עכשיו כדי לרפא את ההזדקנות מוקדם ככל האפשר. ככל שנעשה זאת מוקדם יותר, ליותר אנשים בעתיד תהיה האפשרות לבחור כיצד לחיות את חייהם (כולל אלו המתנגדים לטיפולי שימור הנעורים ושימותו כתוצאה מכך, אם הם באמת חושבים שעולם עם פחות ופחות ילדים איננו לראוי לחיות בו). ככל שנשקר כך נמנע מיותר אנשים את אפשרות הבחירה ונדון אותם למוות. פשוטו כמשמעו. אנשים אלו הם גם כן בני אדם ויש להם את הזכות לקבל (מאחרים — אנחנו) את זכות הבחירה הבסיסית ביותר, הבחירה בחיים.

טיפולי הצערה יהיו זמינים רק לעשירים

אין ולו את הסיכוי הקלוש ביותר שטיפולים אלו יוגבלו רק לבעלי ממון במשך יותר משנים ספורות לאחר הופעתם. יש שתי סיבות עיקריות שבגללן אני בטוח בזה.

הסיבה הראשונה היא מעט אפלה. כאשר תרופה להזדקנות מפותחת, בני האדם ירצו אותה נואשות — יותר מאשר הם ירצו תרופות לדברים אחרים שיכולים להאריך את חייהם בשנים בודדות. הבעיה שדמוקרטיה היא דבר מוצלח רק עבור נושאים שאנשים רבים מעוניינים בהם, מספיק כדי להחליט בעבור מי הם יצביעו. הרפואה המודרנית לא מסוגלת להשיג זאת — הכלכלה תמיד מצליחה לנצח אותה. אבל זה לא יהיה הדבר עם טיפולי הצערה. ברגע שבו תהיה ציפיה לתרופה אמיתית כזו — שלא לדבר על פיתוח תרופה כזו — יהיה זה בלתי אפשרי להיבחר מבלי מצע שמכיל בתוכו פרוייקט מנהטן להחשת מציאת תרופה, הן מבחינת הפיתוח והן מבחינת הפצתה. פטנטים שעלולים להאט את הדחיפה קדימה לנגישות כללית פשוט יהיו חשופים לרכישה של ממשלות (במחיר נכבד מאד, ללא ספק, ובכל זאת נחוץ). כל החוקים שאנחנו עדים לעיכוב שהם גורמים, יבוטלו כשהצורך יעלה. זה יקרה לא רק בגלל התהליך הדמוקרטי (שפועל רק ברמה הלאומית) אלא גם כחלק מהתהליך הפוליטי העולמי. מאז ה-11 בספטמבר יש הבנה טובה שזה רעיון לא טוב להרגיז מספר רב של אנשים, ולכן זה יהיה האינטרס של העולם המתועש להפוך את טיפולי ההצערה לנגישים לכולם (במחיר שהם יוכלו לשלם, גם אם זה אומר בחינם) מהר ככל האפשר. אחרי הכל, המטרה של רכישת טיפולים אלו היא לחיות במשך זמן רב, לא להתפוצץ על ידי מישהו מהצד השני של העולם שמתנגד לך ולמתחרים שלך כי הם לא מסוגלים להרשות לעצמם את הטיפולים האלו.

הסיבה השנייה היא פחות מאיימת. במשך לפחות 10 תהיה תקופה שלה אני קורא המלחמה בהזדקנות, שתתחיל עם השגת תוצאות כל מרשימות בעכברים שהם יזעזעו את החברה מתוך הפטליזם הנוכחי שלה ויגרום לאנשים לרצות לרפא את ההזדקנות מהר ככל האפשר. בנקודה זו, אי סדר ינבע — החברה תתהפך במיליוני דרכים, למשל בגלל שאף אחד לא ירצה לעסוק בעבודות מסוכנות כמו כבאים — אבל הדבר הלוונטי כאן הוא (כפי שצויין לעיל) שזו תהיה חובה פוליטית להשקיע סכומי כסף נכבדים, כספי מיסים, בהאצת הסוף למוות תלוי גיל. המושג "מלחמה בזיקנה" הוא מוצדק, שלא כמו "מלחמה בסרטן" כי בני האדם ירצו להקריב מה שבדרך כלל נראה רק בעיתות מלחמה כדי לסיים את הטבח מהר ככל האפשר. הקורבן העיקרי עשוי להיות פשוט מיסוי כדי לממן את ההכשרה של כמות נכבדה של צוותים רפואיים שיביאו את הטיפולים האלו לבני האדם כשהם יהיו מוכנים וגם כדי לספק רפואה מסורתית יותר כדי לתת לאנשים סיכוי גדול ככל האפשר להיות במצב בריאותי סביר באותו זמן. המשמעות היא שבזמן שטיפולי ההצערה יגיעו, החברה האנושית כבר עשתה את מה שנדרש כדי להבטיח שהטיפולים יהיו חופשיים כשהם מוכנים למסירה לכל מי שהגיע לגיל שזקוק להם.

לעולם לא נוכל לפרוש — הטבות הפרישה שלנו לא יהיו ניתנות למימוש

לא — הן תהיינה בלתי ניתנות למימוש רק אם נפרוש בגיל מסויים ונשאר בפרישה ללא הפסק. מה שבעצם יקרה הוא שהפרישה תהפוך להיות תקופתית. תהיה דרישה עצומה להשכלה למבוגרים ופרישה כך שאחרי עשור שבו שיחקת גולף, תוכל לחזור לקריירה חזרה ל-40 השנים הקרובות. האפשרות לשחק גולף מדי יום לתמיד לא תהיה כל כך מושכת כשיהיה לנו המרץ של בוגרים צעירים. זה תקף גם לגבי הטבות, כולל טיפול בריאותי והוצאות המחיה: הוצאות אלו מעיקות כיום לא בגלל שיש הרבה אנשים זקנים בקרבנו אלא בגלל שיש הרבה אנשים חולניים ולאיהיו אנשים חולניים. זהו אחד מהיתרונות המוחשיים והחד משמעיים של ריפוי ההזדקנות: שלא כמו היום בו ההון נצרך על ידי הקשישים, אותו הון למעשה יתרםלחברה על ידי כל בני האדם ללא קשר לגילם.

רודנים יחיו לנצח – זה יהיה עולם חדש ואמיץ

ניתן יהיה להתנקש ברודנים שלא יזדקנו באותה קלות שבה רודנים שכן מזדקנים, ולמעשה רוב העריצים בימינו לא מתים מזיקנה, כך שזה לא מטריד אותי במיוחד. כמו כן, עצם ההפצה של הדמוקרטיה כתרופה מונעת פועלת טוב למדי: אני לא יכול לחשוב ולו על דוגמה אחת בהיסטוריה שאחרי רומא (אתה יכול?) על מדינה שהיתה דמוקרטיה במשך יותר מעשר שנים ואז הפסיקה להיות כזו בכל צורה שהיא למעט אם נכבשה על ידי אומה אחרת. [הערה שהוספה אחרי שהפסקה פורסמה: למעשה יש מספר דוגמאות שקיימות אבל הן אינן משכנעות במיוחד. צ'ילה היתה דיקטטורה מ-1973 אחרי 40 שנים של דמוקרטיה אבל היא נשארה דיקטטורה במשך 17 שנים ויש שיטענו אפילו 7. פקיסטן היתה דמוקרטיה במשך 11 שנים, לפני 1999.]

2) טיעונים אישיים או פילוסופיים למה ריפוי ההזדקנות יהיה רע

הצעירים הם היצירתיים ביותר ולכן בני מאות רבות יהיו מאובנים מחשבתית

מאיפה אתה יודע? מה ההבדל בין מוחות צעירים למוחות זקנים שבאופן כללי (ולא באופן כולל, חשוב לזכור) הופך אנשים זקנים לפחות יצירתיים? אני רואה שלוש אפשרויות: זה משהו שקשור להזדקנות הביולוגית של המוח, זו תוצאה של כמות המידע במוח, או שזהו תוצר מלאכותי של לחץ חברתי (לאנשים זקנים יש פחות זמן לעשות את ההרהורים והחלומות בהקיץ שכל כך מהותיים ליצירתיות). בכל המקרים, אנחנו ניצלנו. אם זה בגלל שהמוח הזקן מאבד תאים וקשרים סינפטיים, או שמא הנוזל הבין רקמתי מחומצן יותר וכו': ובכן, הרעיון הוא לתקן את כל זה. אם זו הכמות של מידע שאנחנו יודעים: אין בעיה, בגלל שבגיל המעבר אנחנו כבר מצב קבוע למדי שבו אנחנו שוכחים דברים בערך בקצב שאנחנו לומדים אותם, ונישאר ככה. אם זה חברתי, עוד יותר טוב — כאשר הגיל כבר לא יעיד על יכולת, הוא גם לא ישנה מבחינת הזמן. למעשה, זה בהחלט אפשרי שמגוון ההתנסויות הרחב שיהיה לאנשים מבוגרים מאד, בשילוב עם המניעה של ההזדקנות הביולוגית של המוח, למעשה יתבטאו בבני אדם עם יותר גמישות מחשבתית ויצירתיות מאשר יש לצעירים ומבוגרים כיום.

עם כל כך הרבה זמן לא תהיה לנו סיבה להצטיין

זה ממש שטותי. כמה מההנחה שלנו שההזדקנות היא בלתי נמנעת עוצרת מהצעירים כיום להתאמץ ולהצליח? לא — ההיפך הוא הנכון: ישנם דברים שאף אחד היום בכלל לא מנסה כי הם מרגישים שהם לעולם לא יספיקו לסיים אותם בתקופת החיים שלהם, ואם תקופת החיים היתה הרבה יותר ארוכה הם ינסו אותם.

עם כל כך הרבה סיכון, נאלץ לוותר על כל מה שהוא מהנה אבל מסוכן

לפני מספר שנים הסכמתי לטענה זו ובאמת היית מוטרד ממנה: אנו עלולים לחשוש לעזוב את ביתינו מפחד שמא ניפגע מאבן, או דברים כאלו. בספר שפירסמתי בשנת 1999 בנוגע למוטציות מיטוכנדוריאליות והזדקנות, שהכיל בסופו מספר בודד של דפים על ההקשר החברתי של הארכת חיים קיצונית, חזיתי למעשה שנהיגה תוצא אל מחוץ לחוק מכיוון שהיא מסכנת, בצורה בלתי מתקבלת, בני אדם נוספים מלבד הנהג עצמו. אבל עכשיו התחושה שלי היא שאנחנו נתייחס לבעיה המאד מוחשית הזו בעזרת טכנולוגיה. אנחנו פשוט נהפוך פעילויות מסוכנות לפחות מסוכנות, במקום להימנע מהן כליל. למשל: מכוניות עם חיישנים ארוכי טווח ומתוחכמים מאד וביטול אוטומטי הם כבר בהישג ידינו והם יקטינו את הסיכון לתאונות דרכים בצורה ניכרת, אפילו בהתחשב בטעויות אנושיות חמורות. הסיבה היחידה שאנו לא מייצרים אותם היא שכיום כמות ההרוגים בתאונות דרים קטנה מכדי להצדיק את זה. אבל יותר מחצי מכל מקרי המוות כתוצאה מתאונות נובעים מתאונות דרכים, ולכן כאשר ההזדקנות לא תהווה גורם למוות, אותם מקרים של תאונות דרכים יתפסו חלק גדול יותר מסך כל הסיבות. כתוצאה מכך, יהיו לנו עדיפויות מימון שונות לגמרי.

מהלך החיים הנוכחי שלנו הוא בעל תפקיד מפתח במה שמגדיר את אנושיותנו

אני נוטה לענות על הצהרה זו במספר שאלות:

1. האם אתה חושב שהרפואה המודרנית הפכה אותנו ללא אנושיים?

2. אם אתה חושב שהרפואה המודרנית היא דבר טוב (למשל, כי היא מקלה על כאבים וסבל, ובנוסף היא הגדילה את תוחלת החיים בצורה קטנה יחסית אם נתעלם מתמותת תינוקות) אז האם לדעתך ניתן לקבל תוחלות חיים ארוכות יותר כתוצר לוואי של ההקלה על הכאב והסבל שהרפואה המודרנית? אם כן, האם הרפואה בעתיד שתגדיל את תוחלות החיים בצורה ניכרת איננה גם מתקבלת בהינתן שהיא ללא ספק תקטין את הסבל הכרוך במחלות וההחלשות הכרוכות בהזדקנות?

3. בהנחה שתוחלות חיים לא מוגדרות הן אכן כל כך משפיעות על אנושיותינו, שהשגתן יהפכו אותנו ללא-אנושיים: האם לדעתך הזמינות של טכנולוגיות כאלו יהפוך אותנו ללא אנושיים אם נבחר שלא להשתמש בהן? למשל, נניח שהן היו מפותחות והיית בוחר שלא להשתמש בהן, האם ללא קשר לבחירה, תהפוך לבלתי אנושי רק בשל הגעתן? אני שואל זאת מכיוון שבמידה וזמינותן איננה בעיה, אלא רק השימוש עצמו, אז קיימת תמיד הבחירה עבור חלק (או אפילו כולם) מהחברה לשמר, או לשחזר, את אנושיותה על ידי היפוך אותם טיפולים.

4. אנשים רבים חולקים על ההשקפה שהתקדמות הרפואה או טכנולוגיות אחרות מסכנת את האנושות. האם הם יחשבו לבלתי אנושיים בשל ריפוי ההזדקנות, או שאנושיותו של הפרט היא דבר אישי, משהו המוגדר על ידי כל אחד עבור עצמו? התרחיש שאני חוזה הוא שאלו שיאמצו טכנולוגיה זו כאשר היא תגיע דווקא יראו במי שלא ידחו את הטכנולוגיה כלא אנושיים, באמפתיה שכנראה לא תהיה אצל אלו שדוחים את הטכנולוגיה כלפי המאמצים, פשוט בגלל שזה הטבע האנושי לרצות להמשיך להתקדם עם הטכנולוגיה מאז שהמצאנו את האש. לכן, אם אתה בטוח שאתה תדחה טכנולוגיה שכזו, אלו מאיתנו שחושבים אחרת עשויים להחשיב אותך כבר עכשיו כלא אנושי. אם אתה חושב שאנושיות היא מאפיין אובייקטיבי, מי אתה שתחליט למי יש אותו ולמי אין?

זה לא טבעי להתחמק מהזדקנות, זה להתנהג כמו אלוהים

הטיפוס הזה של טיעון "אתי" הוא כנראה האבסורדי מכולם — הצהרה חזקה, אני מבין, בהינתן הקשיות של מתנגדיה — בגלל גודל הדברים שהיא מתעלמת מהם בתוך התחום שלה עצמה. לעמוד מנגד (בעצם חוסר הפעולה) ולגרום למישהו למות מוקדם יותר, כאשר מישהו יכול לפעול כדי לאפשר להם לחיות הרבה יותר זמן ללא עלות נוספת (או במקרים מסויימים עלות צנועה) לאדם או כל אחד אחר, הוא כנראה הדבר השני הכי לא אנושי שאדם יכול לעשות, שני רק (וגם אז בהפרש קטן) לגרימת מוות בפעולה מפורשת. (כמובן, שבמקומות רבים בעולם יש עזיבה של ערכים אלו, אבל זו לא הנקודה — זניחת חוק הג'ונגל היא מה שמאפיין את האנושות בצורה היסודית ביותר, ומה שמגדיר גם את הציביליזציה). לכן, לבקש מהאנושות לקבל את ה"טבעיות" שבטיעון כנגד הארכת החיים, ועל בסיס זה לעכב פיתוח תרופה להזדקנות, זו בעצם בקשה ממנה להפוך את עצמה למשהו לא אנושי ככל שאפשר לתאר. אפילו אם דאגות שכאלו היו מסתברות כמבוססות, זה תלוי באלו שיחוו את אותה הקטנה של קיומם לפעול כדי לשחזר אותה (למשל על ידי דחיית טיפולי ההצערה שמוצעים להם), ולא לנו לעשות את הבחירה בשבילם.

מישהו יכול אף לנסח זאת במושגים של טכנולוגיה, במקום בכאלו של ציביליזציה. זה בלתי טבעי בבירור לקבל את העולם כפי שאנו מוצאים אותו: מאז שהמצאנו את האש והגלגל, אנו ממשיכים להדגים הן את יכולתנו והן את הרצון הפנימי שלנו לתקן דברים שאנו לא אוהבים בעצמנו או בסביבה שלנו. אנחנו למעשה נלך נגד אחד ההיבטים המהותיים ביותר של אנושיותנו אם נחליט שמשהו נורא כגון ההחלשות וההפיכה לתלותיים של כולם הוא דבר שאנחנו צריכים לחיות איתו לנצח. אם שינוי עולמנו הוא להתנהג כמו אלוהים, זוהי רק עוד דרך אחת שבה אלוהים ברא אותנו בצלמו.

זו לא תהיה הצלת חיים, זו תהיה הארכת חיים

אין הבדל בין הארכת חיים לבין הצלת חיים. כאשר אנו מצילים את חייו של מישהו, אנו נותנים לו את האפשרות לחיות יותר מאשר הוא היה יכול לחיות אחרת. נקודה. אם אתה חושב שאתה יכול לנסח הפרדה ברורה בין הצלת חייו של מישהו לבין הארכתם, שלח אותה אלי. ואל תשכח שהחיים שטיפולי ההצערה יספקו הם לא החיים שבסופם חולשה וחולניות מתמשכת, אלא חיים ללא חולשה, אפילו בסוף. אם לנסח זאת בצורה שונה: לומר שאנחנו לא צריכים לרפא את ההזדקנות זו אפליה על בסיס גיל ואמירה שאנשים זקנים לא ראויים לטיפול רפואי. זה לא נכון: גם אנשים מבוגרים הם בני אדם.

מישהו כמובן יכול לבוא עם הפרדה מושגית מוצקה בין הארכת חיים לבין הצלתם שעשויה להיות מועילה לצורך תקשורת פשוטה. אבל הנקודה היא שאין הבדלמוסרי בין הארכת חיים לבין הצלת חיים. אם זה טוב לרפא ילד בן 10 מסרטן הדם ובכך לספק לו את הסיכוי לחיות עוד 70 שנים של חיים בריאים, אז זה גם טוב לרפא בן 80 מהזדקנות ולתת לו את אותו סיכוי. למנוע זאת זה להגיד שאנשים זקנים הם חסרי ערך. אני מסכים לחלוטין עם לאון קס (Leon Kass) וביוקונסרבטיביים אחרים שיש מושג הנקרא "חוכמת הסתירה" — שבסופו של דבר מה שטוב או רע מוגדר לפי מה שמרגיש טבעי או בלתי טבעי. אבל כאן, מה שזה אומר זה שעלינו לרפא את ההזדקנות מוקדם ככל האפשר. אני מחשיב את הצלת החיים כדבר טבעי ודווקא את העמידה בצד בלי לבצע מחקרים מצילי חיים מהר ככל האפשר כסתירה. זה לא טבעי לדון אנשים למוות מוקדם ללא צורך.

אנחנו נשכח כל כך הרבה על הנעורים שלנו ששוב לא נהיה אותו אדם

זו לא בעיה, כי כבר עכשיו  יש לנו זכרונות סובבים וזה לא מטריד אותנו. למשל, אני לא יכול לזכור את שמם של כל מי שהיה איתי בכיתתי כשהייתי בן 13, אבל אני לא מחשיב את עצמי כמישהו שמת בינתיים. אחת הסיבות העיקריות למה זה לא מטריד אותנו היא שאנחנו לא מאבדים את זכרונותינו על בסיס ראשון-פנימה-ראשון-החוצה — תהליך השחזור מהזיכרון הוא גם מה שמחזק את הזיכרון, ועל כן הדברים שחשוב לנו לזכור אותם (שהם למעשה הדברים שמגדירים את התדמית האישית שלנו ואת זהותנו) נשמרים לצמיתות, אפילו אם דברים שטחיים יותר נשכחים. זה יהיה נכון עבור תוחלת חיים של 5000 שנים בדיוק כמו שזה נכון עבור תוחלת חיים של 50 שנים.

כמו כן, תשובה ביולוגית  עשויה להיות מועילה גם כן. זכרונותינו (ולמעשה כל דבר אחר על האישיות שלנו וכדומה) מאוחסנים בקשרים שבין התאים במוח וכאשר תא מת, הקשרים האלו נעלמים לתמיד כי תא מחליף לא בהכרח יתקשר בדיוק לתאים האחרים אפילו אם הוא בדיוק באותו מקום שבו היה התא המת. למעשה, זה אפילו גרוע מזה, כי לפעמים תאי המוח מתנוונים לא מעט, מאבדים הרבה מהקשרים שלהם עם תאים אחרים, אפילו לפני שהם מתים. לכן, זה נראה די קשה. אבל יש לנו מזל, בגלל הדרך שבה המוח מאכסן זכרונות וכדומה. יש הרבה דברים שאנחנו לא יודעים איך המוח עושה זאת, אבל מה שאנחנו יודעים בוודאות הוא שזה בצורה "הולוגרפית" — עובדה נתונה או דיעה או כל דבר אחר מאוחסנים לא בתא בודד או קשר אלא בכל רשת הקשרים באזור הרלוונטי שבמוח. כאשר תא מת, זה כמו לאבד חלק מההולוגרמה: הזיכרון עדיין נוכח אבל במצב קצת פחות "מגובה". דבר נוסף שאנו יודעים הוא שזכרונות מרוחקים מחזיקים מעמד טוב יותר אם נזכרים בהם בצורה תכופה: אין לי שום בעיה להיזכר בשמה של אימי אבל לא בחצי מהאנשים שהיו איתי בכיתה בבית הספר היסודי בגלל שאני משתמש בשמה של אימי בתכיפות בעוד שאני אף פעם לא משתמש בשמם של חברי לכיתה בבית הספר היסודי. זו התמצית של איך אנחנו יכולים לשמור על פעילות המוח והזכרונות. אם תאים מוחלפים במוח בערך באותו קצב שבו הם מתים, הם ישתתפו בתהליכים הקוגנטיביים הנורמלים שמחזקים את הזכרונות בדיוק כאילו שהתאים היו שם (ללא שימוש) כל הזמן.

טיעונים למה ריפוי ההזדקנות איננו חשוב

אני זקן מכדי שיהיה לי סיכוי כלשהו להפיק תועלת

אז מה? האם הילדים שלך זקנים מדי? כל החיים יקרים. חשוב על נוסעי טיסה 93, שהכניעו את החוטפים. הם בטח לא חשבו שיש להם סיכוי להציל את חייהם. הם בטח פעלו כפי שפעלו כי הם ידעו שהם מצילים מספר רב של נפשות על הקרקע. האם הם ידעו את חייהם של מי? ברור שלא. וגם לא היה אכפת להם.

אני יכול לומר לך עם היד על הלב שכך בדיוק אני מסתכל על מסע הצלב הזה. בערך שני בני אדם מתים כל שנייה ברחבי העולם, ויותר מחצי מהם מתים מסיבות שצעירים פחות או יותר אף פעם לא מתים מהן. אז אנחנו מדברים על העובדה שההזדקנות הורגת אדם בשניה, היא הורגת מאה אלף בני אדם ביום, היא הורגת 30 מליון בני אדם בשנה. זה מספר רציני של בני אדם. והצלת חיים היא דבר טוב. אני לא חושב על זה במונחים של להציל את חיים כמו שפעם הייתי נוהג. ברור שבהתחלה, כשרק נכנסתי לזה, הייתי חושב על הסיכויים שלי. ברירת המחדל שלנו היא להיות אנוכיים. אבל ככל שאני עובד על כך יותר, כך אני לומד להעריך את ההצלה של חיי האחרים. לכן, באיזו רמה שהמדע נמצא בה, בין אם אני חושב שיש לי סיכוי להציל את חיי או שאני חושב שללא ספק אציל את עצמי ועלי לדאוג למבוגרים יותר, כל יום שבו אני מצליח לעזור לקדם את התבוסה האמיתית של ההזדקנות האנושית הוא יום של הצלה של מאה אלף בני אדם, שזה בערך כמו, 30 מרכזי המסחר העולמי. זה עסק רציני.

ראשית, אנחנו צריכים להתמקד בריפוי מחלות והאכלת הרעבים

יש שלוש טעויות ברעיון הזה. ראשית, השאלה שעל כל אחד מאיתנו לשאול את עצמו היא כמה הבדל נוכל לעשות. מכיוון שהבעיה העיקרית בריפוי ההזדקנות בהקדם היא לבצע את המחקרים, מרבית בני האדם יכולים להשפיע כאן מאשר על הרעב במדינות עולם שלישי פשוט בגלל שהאחרון מערב התגברות על לחצים פוליטיים וכלכליים עצומים לשמר את הסטטוס קוו. שנית, אפילו אם ישנה בחירה בין האכלת הרעבים לבין ריפוי ההזדקנות, החשבון של הוספת שנים בריאות לחיי אנשים בעזרת שתי השיטות מראה שעלינו להשקיע את מירב המאמצים בריפוי ההזדקנות. אבל הטעות השלישית היא המוחלטת ביותר: הרעיון שריפוי ההזדקנות איננו דחוף מבוסס על על העובדה שלבטח ידרשו לפחות שני עשורים בעוד שהאכלת הרעבים מצילה חיים באופן מיידי. זה לא הגיוני. חשוב על שתי דרכים בהן מישהו א' עלול להרוג מישהו ב': א' עלול לירות בב', או שא' יכול לבנות בית לב' ובכוונה לבנות גג לא מוצק שיפול ויקבור תחתיו את ב' אחרי שנה. מרווח הזמן בין פעולותיו של א' למותו של ב' שונה בכשבעה או שמונה סדרי גודל אבל האם אשמתו של א' שונה? לא. לא משנה אם ב' ימכור את הבית והאדם שימות יהיה ג' — גם לא אם בצירוף מקרים הגג יקרוס כאשר אין אף אחד בבית. כל עוד יש סיכוי טוב שפעולה היום תקרב את ריפוי ההזדקנות, אותה פעולה עכשוית כבר מצילה חיים.

במילים אחרות: אין הבדל בין הצלת חיים לבין הארכת חיים בגלל שבשני המקרים אנו נותנים לבני אדם את הסיכוי ליותר חיים. לומר שאנו לא צריכים לרפא את ההזדקנות זוהי אפליה על בסיס גיל, האומרת שזקנים אינם ראויים לטיפול רפואי.גם בני אדם מבוגרים הם בני אדם.

אנחנו צריכים להתמקד בדחיית המחלות, לא במוות

ללא ספק אחת מחוסר ההבנות הנפוצה ביותר בקשר להארכת החיים היא שמטרתה לשמר אנשים בחיים במצב גופני או נפשי חלוש. זו גם הבעיה המרכזית שיש לפוליטיקאים עם הארכת חיים (בקשר לעלות, ובנפרד מדברים אחרים), ואם היה ולו שמץ של אמת בכך  אז זו אכן היתה עשויה להיות סיבה ממשית לדאגה. אבל ברור שלמעשה אנחנו מדברים על הארכה או שחזור נעורים פיסיים ומנטליים וחיוניות. אחד הדברים שבגללם אני נוזף בעמיתי הוא שהם מנצלים את זה: במקום לתפוס את השור בקרניו ולחנך את מובילי המדיניות והציבור, הם מנסים לחמוק מהנושא בהעמידם פנים שגרונטולוגיה (מדע הזיקנה) היא כלל לא בדבר הארכת החיים אלא למעשה מה שנקרא "דחיסת התחלואה" — לשמור אותנו בריאים עד זמן קצר מאד לפני מותנו, מבלי בהכרח לעכב את מותנו כלל. זה באמת מצער, ראשית בגלל שהמדע מגלה לנו בבירור שכל דבר שמאריך את תוחלת החיים הבריאים כמעט ודאי שיאריך גם את תוחלת החיים המוחלטת באותה מידה, כלומר לא לדחוס את התחלואה בכלל, ושנית בגלל שבני אדם שבדיוק עתה הפסיקו להיות בריאים לא כל כך ירצו למות עדיין. הפחד לספר פוליטיקאים את האמת לא עושה טוב לאף אחד. היתה דחיסה מזערית של התחלואה ב 20 השנים האחרונות באזור של נכות מתונה אבל שום התקדמות בזו של נכות חמורה וזו הסיבה — זה בלתי אפשרי מבחינה ביולוגית. לחלק מבני האדם יש תקופת תחלואה לפני המוות קצרה משמעותית מאשר לאחרים, זה נכון, אבל הם לא באותו מצב שבו היו לפני 20 עד 50 שנה.

לא רק זאת, אפילו הביטול המוחלט (דחיסה לכלום) של התחלואה איננה כל כך נפלאה אם אתה חושב על זה: למות מחר כשאתה בשיא בריאותך לא מושך הרבה יותר בגיל 90 מאשר בגיל 40.  (אם אתה לא מאמין לי, שאל בני 90 שהם בריאים לחלוטין)

החיים כבר ארוכים דיים כדי לעשות את כל מה שיש להם להציע לנו

דבר בשם עצמך. אני די בטוח שאף פעם לא יגמרו הדברים החדשים והמלהיבים שאני ארצה לעשות. אני מסכים שזה בעיקר בגלל שקיבלתי חינוך טוב מאד שלימד אותי איך לחקור אפיקים חדשים כשאני משתעמם ואלו שמבחינה זו אינם ממוזלים כמוני עשויים להיות אפיקים מוגבלים יותר. אבל זכור, כאשר נרפא את ההזדקנות לא יהיו לנו הרבה אנשים חולניים ובימינו אנשים חולניים מאד מאד יקרים — מבחינת טיפול רפואי, זכויות פרישה וכמובן העובדה שהם לא תורמים לעושר החברתי בצורה שבה אנשים צעירים תורמים. הרבה מהעושר שישתחרר ינוצל לחינוך למבוגרים והכשרה מחודשת כדי לשדרג את חייהם של אלו שמשכו את הקש הקצר יותר בעולם כבול המזומנים של ימינו.

לוח זמנים להתקדמות בהארכת החיים

זהו אחד מחמשת עמודי "השאלות הנפוצות": הוא עונה על השאלות כמה זמן עוד יוכלו לחיות אנשים בגילם הנוכחי. יתר דפי השאלות הנפוצות עונים על

–    האתגרים המרכזיים לאמינות של SENS

–    ביקורת על הדרך בה אני עומד להפוך את SENS למציאות

–    דאגות על כך שבלימת ההזדקנות היא רעיון רע או בעדיפות נמוכה

–    כיצד אפשר לעזור לפרוייקט SENS

הערה: למרות שישנם קישורים לנושאים נפרדים מתחת, אני ממליץ לקרוא את הדף במלואו מתחילתו ועד סופו.

למה אתה גורם לאופטימיות לא מוצדקת בקשר להערכות הזמנים?

מתי נצליח להוכיח שההזדקנות האנושית אכן ניתנת לתיקון?

מתי יהיו לנו הטיפולים הראשונים להחזרת הנעורים בבני אדם?

כמה זמן אני או ילדי צפויים לחיות?

האם אי פעם נפסיק למות שלא מרצוננו מזיקנה (בגיל כלשהו)?

האם אי פעם יהיו לנו הטיפולים להפסיק את מותנו מזיקנה בגיל כלשהו? (זו איננה אותה שאלה!)

האם אי פעם נצליח להפוך את עצמנו ללא-מזדקנים?

האם נמות כולנו אי פעם?

האם אי פעם נצליח להפוך לבני אלמוות?

למה אתה גורם לאופטימיות לא מוצדקת בקשר להערכות הזמנים?

זוהי ביקורת על הדרך שבה אני עומד להפוך את SENS למציאות ועל כן תשובתי מופיעה בדף הזה.

מתי נצליח להוכיח שההזדקנות האנושית אכן ניתנת לתיקון?

זהו ציון הדרך העיקרי הראשון של SENS ואני מאמין שהוא יושג בעזרת עכברי מעבדה. אני גם חושב שזו תהיה הנקודה בה החברה תשתכנע שריפוי ההזדקנות דחוף מאד ותכריז מעין "מלחמה על הזדקנות".

להערכתי הזמן שידרש עד שנגיע לציון דרך זה, ועם מימון הולם, הוא עשר שנים מעכשיו; לבטח לא מוקדם יותר משבע שנים, אבל סביר מאד שהרבה פחות מ 20 שנים. אם המימון יהיה איטי פרק הזמן עשוי להיות מוכפל.

רמת הבקרה אותה אני מחשיב כמספקת היא היכולת לקחת קבוצת עכברים שתוחלת החיים הנורמלית שלה היא 3 שנים, לא לעשות להם דבר עד אשר הם בני שנתיים ואז לגרום להם לחיות בממוצע שלוש שנים נוספות, כלומר, שילוש תוחלת החיים שנותרה להם. אני נוהג לכנות זאת בתור " Robust Mouse Rejuvenation" או בקיצור RMR.

פירוט של ההצדקה לתחזית זו ניתן למצוא בפרסומים שלי כאן.

הסיבה העיקרית שציון דרך זה חשוב כל כך היא שהוא יעורר שינוי חברתי עצום. שינויים בהחלטות בחיים לא יצטרכו להמתין להגעה של הארכת חיים בבני אדם; הם יקרו ברגע שהאפשרות תהיה ניתנת לחיזוי.

מתי יהיו לנו הטיפולים הראשונים להחזרת הנעורים בבני אדם?

זהו ציון הדרך העקרי השני של SENS וניתן להגדיר אותו בצורה סבירה כהופעת טיפולים אשר מעניקים עיכוב ותיקון של תהליך ההזדקנות האנושי בצורה יחסית לזו שתוארה עבור העכברים שבאבן הדרך הראשונה, כלומר שילוש תוחלת החיים שנותרה לנו בעזרת טיפולים שיתחילו בשלהי שנות החמישים שלנו. באופן בלתי נמנע, אני קורא לכך “Robust Human Rejuvenation”  או בקיצור RHR.

להערכתי, הזמן שידרש כדי להגיע לאבן דרך זו מרגע שהמטרה הושגה לגבי עכברים, הוא כ 15 שנים; בטח לא פחות מחמש שנים ויתכן שאף 100 שנים. שים לב שהפעם אינני מזהיר לגבי מימון כי אני חושב שיהיה זה בלתי נתפס שמחסור במשאבים יורשה להאט את העבודה אחרי שציון הדרך הראשון כבר הושג.

הדרך הטובה ביותר שבה אני יכול להצדיק זאת היא לחשוב על התרחיש שבו נגיע לאבן הדרך שבעכברים מבלי להשיג כל שיפור בטכניקות לתרגם את הידע שלנו לבני אדם. הדרישה העיקרית בשלב הזה תהיה ריפוי גנטי בטוח ויעיל במיוחד, הן של המגוון הפנימי (הכנסה של גנים חדשים לתוך הכרומוזומים) והחלפת (גנים מכוונים) המגוון (שינוי רצפים קיימים). מספר גישות לבעיות אלו כבר נמצאות במחקר מתמשך ועל כן אני מרגיש שבפרק זמן של 15 שנים סביר להניח, לפחות ברגע שהמימון יגדל אחרי שתוכרז "מלחמה על הזדקנות". אף על פי כן, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו טועים לגבי הזדקנות כפי שניקסון טעה בקשר לסרטן בשנת 1971 וזו הסיבה שהגבול העליון שלי גבוה ומגיע ל 100 שנים.

כמה זמן אני או ילדיי צפויים לחיות?

אין ספק שהדבר תלוי בגילך או בגילאיהם הנוכחיים אבל אני מאמין שאני יכול לתת תחזית מוגדרת למדי באופן יחסי לאבן הדרך מהסעיף הקודם. אני טוען שגיל המוות הממוצע בקרב אלו שיוולדו בחברות אמידות ולכל היותר 40 שנה לפני שתושג אבן הדרך השנייה יעמוד על 5,000 שנים.

מכל תחזיותי, זו התחזית שמכה בהלם הגדול ביותר את מרבית האנשים — ולטענתי, דווקא מהסיבות הכי פחות מוצדקות. ההגיון שלי הוא פשוט למדי:

1) כאשר נגיע לאבן הדרך השנייה, לאלו עם הנגישות לטיפולים הרלוונטיים לא יהיה שום גידול בסיכון למוות לכל יחידת זמן — הם לא יזדקנו. הסיבה לכך היא כי אנו נזהה, נאפיין ונפתור את כל האספקטים של תהליך ההזדקנות שמופיעים בגילאים מאוחרים יותר, מהר יותר מאשר תהליכים אלו אכן מתקדמים למצבים שיסכנו את החיים. כרגע אין לנו שמץ של מושג מה יהיה עלינו לעשות כדי לשמר בן 200 בריא וחזק אבל זה בסדר מכיוון שאנחנו לא צריכים את המידע הזה לפחות עוד 100 שנים. אם רק נשים לב לדברים שמתחילים להופיע בבני 180 ברגע שיהיו לנו כמה ושימפנזים בני 80 כשיהיו לנו גם כמה כאלו, ובהתחשב במאמץ שנצטרך להשקיע, סיכויינו להשאר תמיד צעד אחד לפני הבעיה הם טובים מאד.

2) כרגע, הסיכון למוות לכל יחידת זמן שהאדם המערבי חווה בגילאי העשרה הוא כזה שאם היינו מצליחים לשמר אותו לנצח, היינו חיים בממוצע 100 שנים. (חישוב זה נעשה מספר רב של פעמים עם נתונים שונים וחלק מהאנשים יגיעו לגיל 700, אחרים לגיל 1200 כך ש-1000 הוא משהו סביר).

3) הציפיה שלי היא שההמנעות שלנו מסכנות תגדל בצורה חדה אם אנחנו נתפוס את חיינו בתור אינסופיים כך שההערכה של תוחלת חיים בת 1000 שנים תורחב בפקטור צנוע; הניחוש השמרני שלי מדבר על פי 5. כמובן שההערכה הזו סומכת על כך שהמנעותנו מסכנות תהיה בכל תחום  — תשפיע על נכונותנו לצאת למלחמות, המאמץ להלחם במגפות וכדומה כמו גם הגישה שלנו לתאונות — אבל אינני רואה סיבה למה שזה לא יהיה כך.

אנשים רבים, כשהם קוראים את הדברים האלו, פשוט מפסיקים להקשיב כי זה מעבר לדמיון שלהם — הם נכנעים לקונספציות מסוימות. אם גם אתה כזה, אנא נסה שוב — ואם אתה מעדיף התייחסות מתמטית המתמקדת לא באיך אנחנו נשיג את התמותה הנמוכה אלא מה תהיה המשמעות הסטטיסטית, המשך לקרוא.

האם אי פעם נפסיק למות שלא מרצוננו מזיקנה (בגיל כלשהו)?

ללא ספק כבר הספקת לנחש את תשובתי: לא בדיוק להפסיק אבל זה יהפוך מאורע נדיר מאד. לא מזמן נתתי שם קצר לרעיון זה: אני טוען שברגע שנגיע לנקודה בה אנחנו משפרים את התרפיות לשימור הנעורים מהר יותר מאשר השיפורים עצמם נדרשים, כפי שתואר בסעיף הקודם, הרי שהצלחנו להיחלץ מ "מהירות המילוט של הארכת תוחלת החיים". הנה הסבר מפורט של מה שאני מתכוון.

1. מהירות מילוט אקטוארית או אוכלוסייתית

הדבר הראשון שיש לבחון הוא ההשפעות המנוגדות בין הזדקנות  וההתקדמות הביורפואית על הסיכון למוות בעתיד הקרוב (נניח בשנה הבאה) ככל שאדם מזדקן. בכל אוכלוסיה אנושית, בקרב אנשים בני 40 עד 85 (טווח הגילאים שבו מתים רוב האנשים במדינות מפותחות), אחוז האנשים בגיל נתון שמתים בשנה נתונה גדול ב %10 מאחוז האנשים הצעירים מהם בשנה אחת ושמתים באותה שנה. היחס האקספוננציאלי הזה בין הגיל לבין שיעור התמותה נתגלה כבר לפני 180 שנה והוא קבוע בקרב כל האוכלוסיות האנושיות שאי פעם נבדקו — הן בכך שיש יחס אקספוננציאלי והן במעריך עצמו.

מה שאיננו קבוע זה היירוט של עקומה זו — היחס האבסולוטי של אנשים בגיל Nשמתים בשנה X. בפרט, ישנה התקדמות טובה למדי עם הזמן: לבני אדם ברוב המדינות המפותחות יש סיכויי תמותה נמוכים בהרבה מאנשים באותה מדינה לפני כ-50 שנים. זוהי בעיקר התוצאה של התקדמות רפואית.

הנקודה שבה כל זה הופך להיות מעניין היא כאשר אנו מתחילים לשקול איך זה משפיע על אנשים אמיתיים. אדם בגיל N בתחילת שנה X איננו גם בגיל N+1, N+2 וכדומה באותה שנה. הוא בן N+1 בתחילת השנה X+1 וכו'. לכן, המשמעות היא שגם אם יחס התמותה בין בן N שנים ובן N+1 שנים בשנה X הוא 1.1 וזה עדיין 1.1 בשנה ה X+1, היחס בין התמותה של בן N שנים בשנה X לבין התמותה של בן N+1 בשנה X+1 קטן מ 1.1. וזה היחס שמעניין אנשים במציאות.

אתה כנראה כבר מצליח לראות לאן אני חותר. כמה מהר צריכה להיות ההתקדמות הביורפואית על מנת שהיא תמנע מבני אדם את הסיכון ההולך וגובר לתמותה בשנה הבאה ככל שהם מזדקנים? קל לראות שההתקדמות צריכה להיות מהירה מספיק כך שהסיכון למוות בקרב אנשים בגיל N בשנה X+1 הוא 10% פחות מאשר בקרב בני אדם בגיל N בשנה X. עכשיו הנה הקושי: זה לא מהיר באופן לא מציאותי. אם נסתכל על המאה שעברה נמצא שקצב התמותה בגילאים מסויימים אכן דעך במהירות — לא בדיוק %10 בשנה אבל %3 כבר נצפו ו %2 נצפו בצורה שכיחה. אם כך, הקצב הזה של התקדמות הוא מה שהתחלתי לכנות בשם "מהירות המילוט". הוא מוגדר לגבי האוכלוסיה תוך מבט על קצב התמותה וכשאני רוצה לדייק אני קורא לו "מהירות המילוט האוכלוסייתית" או "מהירות המילוט האקטוארית". כמובן ש-%10 אינם התיקרה ואנחנו יכולים באותה מידה לצפות לקצב דעיכה של קצב התמותה של %15 או %20 ומשמעות הדבר תהיה שהסיכון של מישהו למות בשנה הקרובה דווקא ירד ככל שהם מזדקנים. הגבול היחיד לזה הוא כאשר ההזדקנות מפסיקה להיות הסיבה העיקרית למוות בקרב האנשים בקבוצת הגיל המדוברת.

יש בעיה פוטנציאלית עם זה: באופן בלתי נמנע (אם כי כנראה לא לנצח — ראהכאן) יהיו דברים חדשים שמתקלקלים בנו כשאנו משיגים תוחלת חיים בלתי נתפסת ויהיה לנו פרק זמן מוגבל לאפיין אותם ולמצוא דרכים לתקן את הבעיות החדשות לפני שהן תתחלנה להרוג אנשים. זו עשויה להיות בעיה ממשית — אלמלא הקופים. הקופים מגיעים לעזרתנו מכיוון שהם (א) דומים לנו בצורה מעוררת השתאות, (ב) לא יכולים לדבר שזה אומר שבהינתן צורך ביורפואי חיוני נהיה מוכנים לסכן את חייהם ו (ג) פגיעים להזדקנות בקצב מהיר לפחות פי שניים מאיתנו. אז אנחנו לא יודעים עדיין ממה ימותו בני אדם בני 200 אבל אנחנו גם לא צריכים לדעת עד שיהיו לנו כמה אנשים כאלו וכשהם יהיו קיימים כבר נספיק להתנסות בקופים בני 100 שאנחנו נוהגים בהם באותה דרך שבה אנו נוהגים בעצמנו (דיאטה גרועה, חוסר פעילות גופנית אבל כל הטכנולוגיה להארכת חיים שאנחנו משתמשים בעצמנו). בגלל (א), הקופים האלו יוכלו להציג את אותם סימפטומים שאדם בן 200 יסבול מהם ואנחנו נעבוד על תרופה (בקופים) במשך זמן רב כך כשהבעיות האלו יצוצו בבני אדם נדע איך לפתור אותן בצורה טובה.

כשנגיע לגיל 300, הדבר יהיה נכון אף יותר בזכות מרווח זמן גדול יותר. כל זה מסתמך על כך שלפחות חלק מהקופים יסבלו מהבעיות לפני בני האדם במחצית מגיל האדם אבל זו הנחה בטוחה למדי.

2. מהירות מילוט אינדיבידואלית

ג'יי פוקס, אחד מהאנשים האנרגטיים והמבריקים שהגיעו לתחום הארכת החיים, כתב ניתוח דקדקני על הקונספט של מהירות מילוט. במאמרו הוא מקדיש תשומת לב מיוחדת לנקודה החשובה שבה מהירות המילוט מוגדרת על אוכלוסיות במונחים של קצב תמותה ולכן אין זה אומר דבר עד כמה חולים יהיו אנשים. זה תמיד דבר חשוב להרגיע בני אדם אז בואו ננסה. הבעיה היא שההתקדמות בעתיד של ביורפואה, כמו בעבר, עלולה להאיט את דעיכת בני האדם ממצב של בריאות למצב של מחלה וממצב של מחלה למצב של מוות. בעיקרון ייתכן שמהירות המילוט כפי שהוגדרה לעיל — כלומר מהירות המילוט האקטוארית — ניתנת להשגה על ידי שיפור מהיר ומתמשך ביכולתנו לשמר אנשים יותר ויותר חולים בחיים. זו כמובן כלל לא הנקודה ולמזלנו אין סיבה לפחד מתרחיש שכזה מכיוון שהרבה יותר קשה להחזיק מישהו בחיים במצב חולני מאשר למנוע ממנו לחלות מלכתחילה או אפילו להבריא אדם חולה למצב בריא. דבר זה ניתן להדגמה למשל בהתקדמות בתוחלת החיים ב 20 השנים האחרונות: תוחלת החיים של מרבית האומות גדלה במספר שנים אבל כך גם "תוחלת החיים הבריאים". במילים אחרות, היתה התקדמות קטנה מאד בהחזקת אנשים חולים בחיים. אין סיבה לצפות שבעתיד הדברים יהיו שונים מבחינה זו. עם זאת, לשם הדיוק, יש טעם להגדיר סוג נוסף של מהירות מילוט, מהירות מילוט אינדיבידואלית. זוהי הנקודה שבה אנחנו מצליחים לעכב את ההזדקנות מספיק מהר כך שחוסנם של האנשים, לא רק סיכויהם למות, נשמר כאשר הם מתבגרים. כמובן שקשה יותר להגדיר במדויק או למדוד חוסן אבל עכשיו כבר הגדרנו לו מדד אובייקטיבי.

האם אי פעם יהיו לנו הטיפולים להפסיק את מותנו מזיקנה בגיל כלשהו?

אפשר להגדיר את צורות אחרות וחזקות יותר של מהירות מילוט. למרות שאנו מכונות מסובכות להפליא, הסיבוכיות שלנו היא סופית ולכן אנו יכולים לצפות בצורה מציאותית שיבוא הזמן (למרות שזה יהיה בעתיד הרחוק מאד, מאות רבות של שנים מהיום) שבו פשוט נוכל לעצור את שיפור שיטות הטיפול שלנו מכיוון שאנחנו כבר מתקנים את כל מה מתקלקל בנו באופן טבעי. זה המצב שבו אנחנו דומים למכוניות אספנות: זו עבודה רבה לתחזק מכונית שתוכל לנסוע אחרי יום ההולדת ה-70 שלה אבל אם אתה מוכן להשקיע את העבודה הנדרשת ללא הרף תוכל גם להמשיך להשתמש במכונית — מספר הדברים שתצטרך לתקן והתדירות שבה תצטרך לתקן אותם לא יעלו יותר. זו גרסה מחוזקת של מהירות המילוט האינדיבידואלית.

אם קראת את הדף הזה מראשיתו, אתה תבין את תיסכולי כאשר אנשים ממשיכים ללעוג לי על דברי שבעוד כמה מאות שנים יהיו לנו הטיפולים שיאפשרו לנו לחיות עד גיל 1000, בעוד שזה בכלל לא מה שאני אומר.

האם אי פעם נצליח להפוך את עצמנו ללא-מזדקנים?

נקודה חזקה אף יותר תהיה להגיע לנקודה שבה לא רק שהטיפולים שלנו כבר לא דורשים שיפור נוסף ככל שאנו מזדקנים אלא שאפילו לא יהיה בהם צורך יותר מכיוון שנעלים לחלוטין את הזיקנה מגופנו. זה בהחלט נתפס שדבר זה יושג על ידי סוג מסויים של טרנספורמציה של גופנו לצורה אלקטרונית כלשהי וללא חלקים נעים אבל אין ספק שלעולם לא נשיג זאת מגוף עשוי מבשר. לדאבוני אפשר להגיד שצורה זו שהיא הקיצונית ביותר והכי פחות מציאותית של מהירות מילוט אינדיבידואלית היא למעשה זו עם האנלוגיה הטובה ביותר למהירות מילוט — אבל, אנלוגיות אף פעם לא מושלמות.

האם נמות כולנו אי פעם?

סוג מעניין של מהירות מילוט נוגע למוות מכל הסיבות, קשורות לגיל או לא, ומהווה צורה חזקה יותר של מהירות מילוט אקטוארית. אם נשיג את מהירות המילוט האקטוארית כפי שהוגדרה לעיל ונחרוג ממנה בדרך כלשהי לזמן רב, נגיע לנקודה שבה אף אחד לא ימות מגיל מבוגר ואף אחד אפילו לא יהיה חולה. עם זאת, כמובן שיהיו מקרי מוות מהמקרים המוכרים לנו שאינם תלויים בגיל. אם נניח שהסיכון הזה קבוע — לא רק אותו סיכון בשנה X עבור אנשים בכל גיל אלא גם אותו סיכון בכל השנים מ X והלאה לאנשים בכל הגילאים — אז קל לראות שלכולנו יש "זמן מחצית חיים" כמו חומרים רדיאוקטיבים, שזה אומר שכולנו נמות בסופו של דבר, בדיוק כמו שכל האטומים בחומרים אלו מתפרקים לבסוף. אם לכולנו היה קצב התמותה של ילדים מערביים בני 11, זמן מחצית החיים שלנו היה בערך 1000 שנים.

אבל זה לא מציאותי שהסכנה ממוות מגורמים הקשורים לגיל תהיה קבועה לנצח מכיוון שלא נתלהב מסוג זה של מוות גם כן ותמיד נעבוד כדי לשפר את יכולתנו הטכנולוגית להמנע ממנו. זה יהיה מסוכן להניח שיש גבולות ממשיים כלשהם למה שנוכל להשיג מבחינה זו בעתיד המאד רחוק. לכן, כדאי לשקול מה היתה יכולה להיות תוחלת החיים שלנו אם היה לנו שיפור רציף — ולשם הפשטות גם נאמר קבוע — ואינסופי ביכולתנו להימנע ממוות מסיבה כלשהי. נניח שסיכוייך למות ב 1000 השנים הבאות הוא 0.5 אבל אם אתה תשרוד את 1000 השנים האלו אז סיכוייך למות יהיו רק 0.25 ועם תצליח לעבור גם את 1000 השנים הנוספות הסיכוי ירד ל 0.125 וכן הלאה. מסתבר שלרצף זה אין אפס — יש לך בערך %28 סיכוי לחיות לנצח ולא למות אף פעם, למרות שסיכוייך למות בכל מילניום נתון הוא תמיד שונה מאפס. אם הסיכוי למוות היו דועכים בפקטור קטן יותר מ-2 בכל זמן מחצית חיים — למשל זה היה הולך 0.18 0.3 0.5 וכו' — אז ברור שהסיכוי לא למות אף פעם היה נמוך מ %28 ואם הפקטור היה גדול מ-2 אז הסיכוי לא למות אף פעם היה גדול מ-%28. אבל אם זה גדול מאפס, כלומר יש לך סיכוי כלשהו לא למות אף פעם אז מסתבר שתוחלת החיים שלך (הזמן שבו יש לך 50% סיכוי לחיות) הוא למעשה אינסופי מכיוון שהאנשים שתוחלת החיים שלהם היא באמת אינסופית עולים על אלו שתוחלת החיים שלהם סופית. זו גרסה חזקה למדי של מהירות מילוט!

האם אי פעם נצליח להפוך לבני אלמוות?

לא. אף אחת מצורות דחיית ההזדקנות והמוות שתוארו — אפילו לא האחרונה — ניתנות לתיאור נכון של "אלמותיות". אלמותיות משמעה חוסר האפשרות למות, כלומר ודאות בכך שלעולם לא תמות. אפילו במקרה האחרון תמיד יש הסתברות שונה מאפס למות בזמן כלשהו — ואכן הסתברות שונה מאפס בכל שנה נתונה. לכן, לשאלה זו יש תשובה קלה: לא, לעולם לא נצליח להפוך לבני אלמוות.

מה אתה יכול לעשות בשביל SENS

זהו אחד מחמשת עמודי "השאלות הנפוצות": הוא עונה על שאלות איך יכול מישהו לעזור במאמצי SENS. יתר דפי השאלות הנפוצות עונים על

–          האתגרים הכלליים לאמינות של SENS

–    ביקורת על הדרך בה אני עומד להפוך את SENS למציאות

–    דאגות בדבר הרעיון שבלימת ההזדקנות היא רעיון רע או בעדיפות נמוכה

–    שאלות בנוגע לכמה שנים יוכלו לחיות אנשים בגילאיהם הנוכחיים

הערה: למרות שישנם קישורים לנושאים נפרדים מתחת, אני ממליץ לקרוא את הדף במלואו מתחילתו ועד סופו.

עיסוק במחקר מדעי

תרומת מיילים אוויריים

ללמוד לראות את הביולוגיה כמהנדס

פרסום SENS ברבים

תרומה לפרוקייט פרס עכבר המתושלח

קישור לאתר זה

תרגום אתר זה

יצירת גרפים ואנימציות

מימון המחקר המדעי

קידום SENS לחברים, מכרים ומשפחה

אם  יש  לך  מיילים  אוויריים  פנויים: אנא שקול לתרום אותם לעמותת מתושלחכדי לתמוך בהוצאות הנסיעות שלי, המהוות חלק גדול מהוצאותי הקשורות בביוגרונטולוגיה. אני מקבל לא מעט הזמנות משולמות מראש לועידות אולם יחד עם זאת אני משתתף בהרבה ועידות עבורן אני משלם בעצמי את הוצאות הנסיעה ועמותת מתושלח מסבסדת אותן. קרא כאן כדי ללמוד עוד על המימון הכלכלי שלי.

אם  אתה  ביולוג: הקשב להרצאות מהועידה IABG 10 שהעברתי בספטמבר 2003 וקרא את המסמכים שכתבתי בדבר הטכנולוגיות שעלינו לפתח כדי לרפא את ההזדקנות והתחל לעבוד על זו שמעניינת אותך. אל תשכח לעדכן אותי כדי שאני אוכל לקשר בינך לבין אחרים העובדים באותו תחום. כמו כן, נסה להגיע לועידה הבאה שלי, SENS 2, שתתקיים ב 7-11 בספטמבר 2005 ואף תעלה על קודמתה, IABG 10.

אם  אתה  עיתונאי: כתוב מאמרים על עבודתי – אבל חשוב מכל, אנא ראיין עוד ביוגרונטולוגים קונבנציונליים (כמה שיותר בכירים ומוכרים כך ייטב) ובקש מהם להסביר למה לדעתם לא נוכל לרפא את ההזדקנות בזמן הנראה לעין בגישה שבה אני תומך. כמו כן, הקשב להרצאות מ IABG 10 והרשם ל SENS 2 – אם אתה מעוניין באישור עיתונאי, צור איתי קשר.

אם  אתה  מהנדס,  איש  מדעי  המחשב  וכדומה: הרחב את ידיעותיך בביולוגיה. אני התחלתי לתרום לתחום הביוגרונטולוגיה בצורה שהתקבלה בעין יפה אחרי שקראתי ספרות מדעית במשך חודשיים בלבד – אני לא צוחק. אולי היה לי מזל, אבל אולי פשוט מדענים באמת צריכים לקבל משוב מאנשים עם השכלה וצורת חשיבה שונה מזו שלהם. אל תבחר בדרך הקלה ותחשוב שאינך יכול לתרום כי אין לך את המומחיות הנדרשת. הדרך הטובה ביותר עבור מישהו עם השכלה במתמטיקה או מדעי המחשב להיכנס לביולוגיה היא פשוט לצלול פנימה ולא לחשוש מכמות העובדות שיש בה. התחל מספרי ביולוגיה המיועדים לסטודנטים לתואר שני כדוגמת “Molecular Biology of the Cell” מאת Albertsושות' (אם המונח "סטודנטים לתואר שני" מפחיד אותך, אותם מחברים כתבו ספר נוסף המיועד לסטודנטים לתואר ראשון שנקרא "Essential Cell Biology" וזכה לתשבוחות רבות). חשוב ללמוד כמות נכבדה של ביולוגיה, בפרט כל שקשור לביולוגיה של בעלי חיים, מכיוון שתהליך ההזדקנות הוא פעולת גומלין כאוטית בין מספר רב של מערכות שכושלות ולא תהיה לך הבנה מספקת כדי כדי לתרום לפרוייקט אם רק תדע מעט כיצד אנחנו מתפקדים כשאנו צעירים.

אם  יש  לך  אתר,  בלוג  וכדומה: הוסף קישור לאתר שלי, הפץ את המידע לאתרים מוכרים ונפוצים יותר מזה שלך, עשה את כל הדברים שאתר אינטרנט טוב בהם. אני אוסיף קישור חזרה אליך מדף הקישורים שלי אם תעשה כן.

אם  אתה מוכשר  בתחום  העיצוב  הגרפי: אתה בטח לא מתרשם במיוחד מזה שלי. גם אני לא, אז אנא צור איתי קשר כדי לדון באפשרות ליצור גרפיקה ו/או אנימציות שיוכלו להסביר את עבודתי (במיוחד המדע שמאחוריה) לציבור בצורה יעילה יותר ממה שאני יכול במילים. לא משנה אם אתה עדיין לא מבין במדע בעצמך: אני מוכן לקחת את הזמן ולהסביר לך אם אתה מוכן להשקיע את הזמן ולהכין את העיצוב הגרפי.

אם  אתה  שולט  בצורה  רהוטה  באחת  השפות  הרשומות  כאן: במיוחד אם אתה מבין מאד בביולוגיה, כך ששפתך המדעית אמינה, אנא צור איתי קשרכדי לבדוק אילו דפים יש לתרגם.

אם  אתה  אמיד: תרום לקרן פרס עכבר מתושלח ושאל אותי איזה מחקר תוכל לממן בצורה יעילה.

אם  אתה  עשיר  מאד: שאל אות יותר לגבי המוסד לגרונטולוגיה ביורפואית שאני מציע.

אם  אתה  מכיר  מישהו  שמתאים  לאחד  התיאורים  לעיל:  למה אתה עדיין קורא? ספר להם כיצד הם יוכלו להיות לעזר וודא שהם אכן עושים זאת!

לא  משנה  מי  אתה: דבר עם חבריך, בני משפחתך ועמיתיך על הצורה בה החיים עשויים להיראות מבלי זיקנה ונסה לגלות מה אם לא אוהבים ברעיון. נסה להשתפר בהפרכת הטיעונים שלהם. אתה תגלה שהם מהר מאד יבינו שהם נותרו ללא טיעונים אבל אז זה יהפוך להיות קשה יותר מכיוון שהם ינסו לשנות את הנושא. אל תתן להם להצליח בכך. קרא את הסיבות שבעטיין אני טוען שאנשים צריכים לעבוד עכשיו כדי לעצור את ההזדקנות כמה שיותר מוקדם וספר לי אם יש דרכים שאפשר לשפר אותן או להוסיף להן. למעשה, אתה מוזמן ליצור איתי קשר ולהעלות כל הצעה שיש לך בדבר האצת פרוייקט SENS, בין אם על ידי שיפורים באתר זה, פעילויות של עמותת מתושלח או כל דבר אחר.

המטרות של SENS

טכנולוגיות המימוש


כיצד לשנות את הגנום החלבוני שלנו

קיימות ארבע דרכים בסיסיות להכנסת חלבונים (או RNA, לשם קיצור אזכיר רק חלבונים) לתאי גוף האדם או למאגרים חוץ-תאיים.

הפשוטה מבין ארבעת הדרכים היא השתלה: הכנסת תאים או איברים ממישהו שכבר יש לו את החלבון. ברור שהשיטה הזו מוגבלת לחלבונים שגוף האדם יכול לייצר (דוגמא לכך נדונה כאן) והיא לרוב מלווה בתגובה חיסונית שיש לדכא באמצעות תרופות במשך כל החיים, מה שפוגע בהתנגדות המטופל לזיהומים וככל הנראה גם בהתנגדות לסרטן.

הדרך השניה היא שינוי גנטי של תאים שנעשה מחוץ לגוף (ex vivo) כשלאחריו מחזירים את התאים לגוף. לדרך זו יתרונות רבים על פני השתלה. למשל, אפשר לצרף לתאים גנים שכוללים פקודות לבניית חלבונים שהגוף לא יודע לבנות. במידה ולוקחים תאים מהגוף, משנים אותם ומחזירים אותם אליו, מצליחים להימנע מתגובה חיסונית. עם זאת, לגישה הזו (שנקראת בשם "ריפוי תאים" וכוללת ריפוי תאי גזע) יש גם מגבלות: התאים המהונדסים מחליפים תאים קיימים ויש להוציאם מהגוף. לעיתים התאים האלה כבר לא קיימים בגוף וזו בדיוק הבעיה שהדרך הזו פותרת, אך לעיתים הם נמצאים, רק שאינם מבצעים את תפקידם. תיאורטית, ניתן לסלק את התאים האלה בעת הכנסת התאים החדשים, אבל בעיות טכניות מהותיות מונעות מאיתנו לבצע זאת באופן שיאפשר לריקמה להמשיך ולפעול ללא הפרעה במהלך ההחלפה.

הכנסת DNA מהונדס לתוך הגנום

כמה מהשיטות לתיקון שבע המטרות של SENS דורשות, קרוב לוודאי, שינוי גנום הûDNA של מספר רקמות, באמצעות תרפיית גנים סומטית. שיטות אלה קשות הרבה יותר מאשר לקיחת תאים מגוף האדם, שינויים במעבדה והחזרתם לגוף, משום ששינוי הûDNA של התאים מועד לטעויות. כשהשינוי מבוצע במעבדה, אפשר לבדוק האם הוא אכן התרחש לפי התכנון (והאם לא השתנה שום דבר אחר) ולהחזיר לגוף רק את התאים שעברו את הבדיקה. הטבע המועד לטעויות של כל השיטות לתרפיית גנים סומטית הוא הסיבה העיקרית לכך שהשיטה עדיין בחיתוליה: זה עדיין מסוכן. לכן, אחד הדברים שûSENS צריך בדחיפות זה שיפור בטכניקה שמאפשרת לנו לעשות בגנים שלנו כרצוננו, בתוך הגוף, בלי לעשות שינויים אחרים, שאינם רצויים. למרבה המזל, כמה שיטות נחקרות באינטנסיביות ממש כעת.

עבור מרבית היישומים, כל שאנחנו צריכים זה להכניס כמה גנים חדשים לתוך הכרומוזומים שלנו, ולא ממש משנה לאן בתוך הכרומוזומים נכניס אותם û אלא אם ההכנסה תפריע לפעילות הגנים הקיימים. כמובן שלא ניתן להתעלם מהתנאי הזה, מכיוון שאם אנחנו רוצים להכניס את הûDNA לכל התאים (או אפילו לרובם), אנחנו נפגע במרבית הגנים הקיימים, וקרוב לוודאי שנפגע גם בגנים שאחראים למחזור הבקרה של התא, כשהמשמעות היא הגברת הסיכויים לסרטן. פריצת הדרך הראשונה בפתרון הבעיה הזו היתה הגילוי שהווירוס AAV ("וירוס הנקשר לאדנין") מעדיף להתחבר דווקא לכרומוזום מס' 19. זה טוב, אך לא טוב מספיק, משום שכדי לגרום לווירוס לשאת לשם את הגנים בהם אנו מעוניינים, צריך להוציא ממנו את מה שגורם לו להצליח להיקשר דווקא לאותו כרומוזום. כיום נחקרות מספר גישות לפתרון הבעיה באמצעות וירוסים היברידיים שמצליחים להביא את הגנים בהם אנו מעוניינים אל הכרומוזומים המסוימים בהם אנו מעוניינים.

גם כשהוא נושא את התכונה שמכוונת אותו להתחבר אל הכרומוזום המסוים, וירוסAAV לא תמיד מתחבר דווקא אליו. הסיבה העיקרית לכך היא שזהו וירוס DNAבעל שנץ (מספר סיבים כרוכים אחד בשני) יחיד וצורה קווית, הפולש לתוך DNAדו-שנצי ומשתחלף איתו אקראית. על כן, תשומת הלב עוברת בימים אלה לווירוס מטיפוס חדש û ולמעשה וירוס בקטריאלי שנקרא פאג û בעל צורה מעגלית ודו-שנצית ונטיה נמוכה מאוד להשתחלף אקראית עם מולקולת DNA. הוא נכנס לתוך הûDNA, אבל רק כשהוא מביא לידי ביטוי אנזים בשם אינטגראז. טוב אפילו מכך, הווירוס מגיע רק למקומות מסוימים מעטים בגנום û ואלה לא מקומות בטוחים כמו זה שûAAV áמגיע אליו, משום שהם נמצאים ברווחים במרכזם של הגנים, הנקראים אינטרונים. למרות זאת, הושגה הצלחה מסוימת בפיתוח אנזימים שמעדיפים אתרים שונים, כך שיש תקווה שבקרוב הפאגים ישמשו כלים מרכזיים בתרפיית גנים.

כמעט כל דבר שנרצה להשיג באמצעות תרפיית גנים, טיפול בזיקנה או כל מטרה אחרת, יושג באמצעות החדרת גנים חדשים למיקום המתאים בתוך התא. לעיתים, נרצה שהגנים יפסיקו להתבטא, משום שתוצרת הפקודות שלהם רעילה (כמו למשל המוטציה שיוצרת את מחלת הנטינגטון), נוכל לעשות גם את זה באמצעות תרפיית גנים, בתוספת התופעה המופלאה שנקראית התערבות RNAשהורסת את הפקודה המשוכפלת של הגן עוד לפני שהיא מתורגמת להוראות ייצור.

קיים מקרה אחד שבו נעדיף קרוב לוודאי תרפיית גנים סומטית המוכוונת לעבר מקום מסוים בגנום. מדובר בתרפיה לסרטן המועדפת עלי, WILT . שימוש בûRNAi לא יהיה מספיק טוב נגד טלומראז û הוא לא יעיל בדיוק כמו חוסמי טלומראז תרופתיים. מה שאנחנו צריכים לעשות עם WILT זה למחוק (או לפחות לשבש מאוד) את הגנים הטלומראזיים. כיום קיימות מספר גישות לשיבוש ממוקד של גנים, וניתן להתאים אותן כך שיתקיפו כל נקודה בגנום. כל השיטות האלה מועדות לטעויות והן משבשות גם איזורים אחרים בגנום. כנראה ששיטת אינטגראזת פאגים תשמש להשגת הבנה טובה יותר של העדפת ההתחברות לנקודה מסוימת בגנום וליצירת יכולת לשנות את ההעדפה הזו לצרכינו. שיטה זו עדיפה בהרבה על הטכניקה הגרועה של אבולוציה במבחנה û אבל נותרה עוד המון עבודה קשה שיש לעשותה.

המנעות מתרפיית גנים באמצעות הכנסת חלבונים לתאים

רכיבי SENS רבים מחייבים שינוי הגנום בסוגים רבים של תאים. זו משימה קלה יחסית כשמדובר בתאים שמתחדשים ללא הרף מתאי גזע, מכיוון שאפשר להוציא תאים מגוף האדם, לעשות בהם כרצוננו במעבדה, לבדוק שקיבלנו את השינוי בו אנו מעוניינים, ולהחזיר אותם לגוף. זה לא קל, ואני רוצה להדגיש û קשה במיוחד לא לפגוע בתכונת ה"גזעיות" של התאים ûאבל כנראה שיהיה קל הרבה יותר מהאלטרנטיבה, שהיא תרפיית גנים סומטית. עם זאת, השיטה לא יעילה עבור רקמות שלא מתחדשות באופן מתמשך, כך שממבט ראשון נראה כאילו האפשרות היחידה היא בכל זאת תרפיית גנים סומטית.

אבל קיימת עוד אפשרות. מלכתחילה, אנחנו רוצים לשנות את הגנום של התאים כי לגרום להם ליצור חלבונים שונים מאלה שהם מייצרים בדרך כלל. עבור רוב מטרות SENS (ובאופן כללי, רוב המטרות הביו-רפואיות), אנחנו רוצים שיהיו בתא חלבונים שלא היו בו קודם לכן, בנוסף לאלה שקיימים בו עכשיו ולא במקומם. עקרונית, אפשר להשיג זאת על-ידי הכנסת חלבונים עצמם, ולא הכנסת הגנים שפוקדים על ייצורם.

הבעיה הראשונה שהגישה הזו מעוררת היא קנה המידה. לרוב החלבונים משך חיים קצר, כך שהתא צריך לייצרם שוב ושוב כדי שתהיה כמות מספקת שלהם. לכן, לא מעשי להכניס לתא מספיק חלבון. זו הסיבה לכך שרוסקו בריידי נדחה מיד כשהתחיל לחקור את האפשרות הזו.

מסתבר, עם זאת, שבמקרים רבים בעיית קנה מידה אינה בלתי פתירה. החלבונים אותם חוקר בריידי הם אנזימים שמפרקים דברים בליסוזומים; אלה אנזימים שחסרים אצל אלה שסובלים ממחלות איחסון ליסוזומי. בריידי הצליח לבסוף לפתח שיטות ליצור מספיק אנזימים ולהפנות אותם לתאים המתאימים כדי לאפשר לחולים האלה חיים נורמליים, במקום מוות בטוח בשנות הילדות שהיה צפוי להם. אחת מגישות SENS החשובות ביותר, הגברה ליסוזומית, תוכל להיות מיושמת עבור רקמות רבות.

דרך אחרת להתגבר על בעיית קנה המידה היא להחדיר את הגנים האחראיים לייצור החלבון המבוקש לתוך ריקמה אחת ולארגן ייצוא שלהם מהתאים שמייצרים אותם אל התאים שזקוקים להם. כפי שצויין לעיל, יתרונה של השיטה בכך שניתן להכניס גנים לתאי גזע במעבדה בקלות רבה יותר מאשר באופן סומטי. קל לשנות גנים כך שיתחילו לייצר חלבונים, וקיימות שיטות לאיתור חלבונים בעת תנועתם בתוך איבר מסוים. איבר חשוב במיוחד הוא המוח, שיש לו מערכת שמגינה עליו מתנועת חלבונים על ידי כך שהיא מצמידה את תאי כלי הדם באופן הדוק יותר מאשר בשאר הגוף. מערכת זו נקראת מחסום דם-מוח. ישנם חלבונים שצריכים לעבור מהדם למוח דרך המחסום הזה ויש לנו הבנה מסוימת באשר לדרך שבה זה קורה ולדרך באמצעותה נוכל לנצל את המערכת כדי להעביר למוח את החלבונים בהם אנו מעוניינים.

לבסוף, אני רוצה לסקור את מה שנקרא תרפיית גנים גרמלינית. הכוונה לשינוי הגנום של גאמטה (תא זרע או ביצית) או של זיגוטה (התא היחיד שנוצר בהפריה, או על-ידי העברת גרעין סומטית, כלומר שיבוט) כך שאנשים יוולדו עם שינוי גנטי מתוכנן מראש. ישנם אנשים שחושבים ששינוי כזה פשוט מסוכן מדי, אבל אחרים טוענים באופן משכנע שניתן להתגבר על הסכנות האלה. המשיכה של התהליך הזה מוגבלת בשל לוח הזמנים הכרוך בו (העובדה שזיקנה רק מתחילה להרע לנו אחרי גיל חמישים). הרעיון הוא שאפילו אם תרפיית גנים סומטית (החדרת גנים לתאים של אדם מבוגר) קשה לביצוע יותר מתרפיית גנים גרמלינית, חמישים שנה הם פרק זמן ארוך כל כך עד שנוכל להיות בטוחים שיהיו לנו פתרונות מוצלחים יותר עבורה בעוד חמישים שנה. לדעתי, תרפיית גנים גרמלינית אמנם תהפוך לשגרה ביו-רפואית חשובה, אבל לא יהיה לה שימוש במלחמה בזיקנה.

תאים בלתי רצויים וכיצד להפטר מהם

ניתן לחלק את התאים המצטברים בכמות עודפת במהלך ההזדקנות לשלוש קבוצות עיקריות: תאי שומן, תאים זקנים וסוגים מסוימים של תאים חיסוניים.

תאי שומן נוטים לגדול ו/או להתרבות במטרה להחליף את מסת השריר אותה אנו מאבדים עם הגיל. מתברר, שהשומן הבולט ביותר – הנמצא מתחת לעור (שומן תת עורי) כמעת שאינו מעלה את פגיעותינו למחלות מסוכנות (אלא אם כן הוא מגיע למצב הנקרא 'morbidly obese' שבו משקלו והמאמץ הנדרש מהלב נחשב כמסוכן).

ישנה נטייה לצבור שומן 'קרביים' – שומן המצטבר בחלל הבטן. שומן זה מזיק ביותר מכיוון שהוא מפריע לתגובותינו לחומרים מזינים הנקלטים דרך הקיבה, ובפרט גורם לפיתוח התנגדות לאינסולין –  יכולת מופחתת של האינסולין לאותת לשרירים ולתאים אחרים לספוג ולהשתמש בסוכר מהסירקולציה. מצב זה גורם בסופו של דבר לדיאבטיס מסוג שני. לכן, ישנו צורך ממשי להפטר משומן הקרביים העודף.

תאים עודפים מסוג שני, תאים זקנים, מצטברים בכמות גדולה ברקמה אחת, הסחוס במפרקים. תאים אלה מצטברים גם המקומות אחרים, אך בכמות קטנה יותר. אפילו הצבירים הקטנים בעלי חשיבות מכיוון שתאים אלו יכולים להיות רעילים באופן פעיל. הם אינם מתחלקים כנדרש ומייצרים כמויות חריגות של חלבונים מסוימים.

הסוג השלישי, תאים חיסוניים, מסובך הרבה יותר. הכמות הכוללת של תאי הדם הלבנים בגופנו אינה נוטה להשתנות עם הגיל. תת קבוצות מסוימות, לעומת זאת, נוטות לשנות את גודלן. חלקן גדלות, בעוד שאחרות קטנות.

תאים מסוג "memory cytotoxic T cells" מהווים עניין מיוחד. הסיבה לכך היא שאנשים הנגועים בנגיפים מסוימים, במיוחד cytomegalovirus (בו למעשה נגועים רובנו) צוברים כמות עצומה של תאים חיסוניים מהסוג הנ"ל, אשר פעילים במיוחד כנגד הפרוטאינים המוצפנים על ידי הנגיף. מעניין לציין, שמרביתם של תאים אלו אינם מתפקדים כנדרש. למעשה, הם הופכים לבלתי פעילים, בצורה דומה לתאים מזדקנים הנזכרים מעלה (יתכן שהסיבה לכך היא מניעת חלוקתם בצורה בלתי נשלטת, כבסרטן).

לפיכך, ישנו הכרח להקטין את מספרם של תאים אלה, על מנת לפנות מקום ב"מרחב החיסוני" ולאפשר לתאים מתתי קבוצות אחרות להתחלק כנדרש. ככל הנראה, הנגיף אינו מסוכן לאדם בריא (עם זאת, כדאי בהחלט להפטר ממנו, מכיוון שאנשים בעלי מערכת חיסונית חלשה, למשל חולי איידס, חווים תסמינים קשים שלו).

מסתבר שתאים חיסוניים מסוגים נוספים מפסיקים לתפקד במהלך ההזדקנות. הסיבה לכך עלולה להיות נעוצה בנזק המצטבר לדנא כתוצאה מחלוקה רבה של תאים אלו, המונע את המשכה. הקורא עלול להניח שהדבר המתבקש בנסיבות אלו הוא השמדת התאים. פעולה זו תעודד את חלוקתם של תאים דומים, כך שיגרם נזק רב יותר לדנא. לכן, האורגניזם יכול להרוויח מהשארת התאים גם אם אינם מבצעים את עבודתם נאמנה.

להפטר מתאים עודפים פשוט בהרבה מרוב מרכיבי SENS האחרים. במקרה של שומן, ניתן לעשות זאת על ידי ניתוח פשוט, אך פולשני באופן מיותר. ישנן שתי שיטות חלופיות: ניתן להזריק חומר שיגרום לתאים הבלתי רצויים להתאבד אך לא יפגע בשאר התאים או לגרום למערכת החיסונית לחסל את תאי המטרה. שתי הגישות כרוכות בשימוש במולקולות מובדלות על פני תאי המטרה: למרבה המזל, פני תאים שונים מובדלים בהרכבם כך שזה לא צריך להיות קשה מדי. אף על פי כן, הדבר עוד לא נעשה, ולא מספיק אנשים עובדים על כך – עבודה רבה יותר דרושה בנושא.

המקרה החיסוני אינו מצריך פיתרון נפרד. בעיה זו יכולה להיפטר אוטומטית כתוצר לוואי של הטיפול שהצעתי בסרטן – WILT.

WILT כולל, בין השאר, מניפולציה גנטית של תאי הגזע בדם, תאים המהווים את המקור לתאי T. תאי T יהפכו לנשלטים יותר (במובן יכולתנו להשמידם כנדרש), על ידי מניפולציה זו.

מוטציות כרומוזומאליות ודרכי מניעתן

השינויים המתרחשים בכרומוזומים בתהליך ההזדקנות נחלקים לשני סוגים: מוטציות ואפימוטציות. מוטציות הן שינויים ברצפי הדנ"א, אפימוטציות הן שינויים באופן ארגונם בכרומוזומים, המשפיע על נטייתם להיתרגם לחלבונים. למרבה המזל, אין צורך להתמודד עם שתי התופעות בנפרד, כיוון שניתן למנוע את שתיהן בדרך זהה.

זהו אחד התחומים בו ביצעה האבולוציה את החלק הקשה של העבודה במקומנו.

לבני אדם כמות דנ"א עצומה והשמירה על שלמותו והפונקציונאליות שלו מסובכת ביותר, אולם הכרחית לצורך קיומנו. משום כך, פותח התחכום הנדרש בתהליך האבולוציה.

מזלנו שפר במיוחד בגלל העובדה הבאה: אבולוציה (לאחר הופעת בעלי החוליות בכל אופן) נתקלה בבעיית תחזוקת דנ"א מסוימת חמורה בהרבה מכל השאר, והיא: למנוע את מות האורגניזם מסרטן. סרטן עלול להיות קטלני גם אם המוטציה (או האפימוטציה) הקטלנית מתרחשת בתא אחד בלבד. בעוד ששיבוש בפעולה התקינה של גנים שאינם קשורים בסרטן אינה מזיקה, אלא אם כן היא מתרחשת בתאים רבים ברקמה נתונה. לכן, גנים אלו מתוחזקים טוב בהרבה מהנדרש בתקופת חיים רגילה.

הערה: האמור מעלה מפושט במידת מה, מוטציות ונזק לדנ"א עלולים להוות

סיבה משמעותית לשתיים מהבעיות עליהן SENS מנסה להתגבר: דילול

תאים והפיכתם לרעילים. הסיבה לכך היא שתאים עלולים לבצע התאבדות

או להיכנס למצב "זיקנה" בו חלוקתם נפסקת, כתגובה לנזק לדנ"א, על מנת

למונע את התפתחותו לסרטן. בעיות אלה אינן צריכות להעסיקנו כאן, כיוון

שהן מטופלות בחלקים המתאימים של גישת SENS.

המשמעות של האמור מעלה היא שאין צורך בתיקון מוטציות כרומוזומאליות על מנת למנוע מהן לגרום לנזק קטלני: כל שנדרש הוא לפתח תרופה יעילה לסרטן. הגישה המועדפת עלי (אשר הייתה הנושא של ועידת SENS השלישית, כינוס שערכתי בקמברידג' ב 2002) נקראת WILT (Whole-body Interdiction of Lengthening of Telomeres – מניעה כלל גופית של התארכות טלומראסים). זוהי גישה שאפתנית בהרבה, אך מקיפה ויעילה לתווך ארוך יותר מאשר כל הגישות הזמינות או הנמצאות בפיתוח: סילוק כולל של הגנים האחראיים להארכת טלומראסים ול ALT (Alternative Lengthening of Telomeres – הארכת טלומראסים חלופית) מכל התאים המטוזיאים. היתרון של גישה זו על פני סילוק טלומראסים בעזרת תרופות הוא בכך שהתא הסרטני אינו יכול להסתגל לטיפול על ידי מעבר מוטציה – יהיה עליו ליצור אנזים שלם, טלומראס, יש מאין.

מובן שתחילה הרעיון נשמע מטורף, אך הוא בהחלט עלול להיות ניתן לביצוע. זאת מכיוון שהטכנולוגיה הדרושה לאכלוס מחדש (החלפה) של תאי הגזע בדם (בעכברים) ובמעיים כבר קיימת. ויישומה לעור אינו אמור להוות בעיה מיוחדת.

אם לשפוט לפי הגיל שבו תוקפת dyskeratosis congenital, מחלה הקשורה באחזקת טלומראסים לקויה, שימור הטלומראסים בתאי הגזע הנאונאטאליים יספיק לכעשור. לכן, סביר להניח שהחלפת כל תאי הגזע על ידי תאי גזע בעלי טלומראסים משוחזרים, אך חסרי הגנים האחראיים להארכת טלומראסים או ל ,ALT פעם בעשור, תשמר את הרקמות הרלוונטיות ובו בזמן תמנע את הפיכתו של סרטן מסוג כלשהו למסכן חיים.

הגנים האחראיים להארכת טלומראסים או ל ALT בתאים שכבר נמצאים בגוף, יצטרכו להיות משונים. לחילופין, תאים אלו יסולקו בצורה שלא תגרום נזק לתאים המתוכננים. שתי הגישות, כאמור, קרובות ליישום בעכברים.

"שבעת הדברים הקטלניים" ולמה יש רק שבעה – סיכום


"שבעת הדברים הקטלניים":

תאים – 1. פחות מדי. 2. יותר מדי

מוטאציאות – 3. כרומוזומליות. 4. מיטוכונדריאליות

פסולת – 5. תוך תאי. 6. חוץ תאית.

7. קשרי צילוב חוץ תאיים.

SENS היא גישה מעשית וצפויה לריפוי ההזדקנות מכיוון שכל סוגי תופעות הלוואי המטבוליים שהצטברותם עלולה (או אפילו משערים שעלולה) בסופו של דבר לגרום למחלות, ניתנים לריפוי (או במקרים מסויימים הסרה, כלומר, שיבוש המנגנון שבגללו הם הופכים לפתוגניים) בעזרת שיטות אשר, לפי עורכי הנסיונות שביצעו את עבודת המפתח שעליה יבנו השיטות, ניתנות (עם מימון מתאים) ליישום בעכברים תוך כעשור. ישנן 7 קטגוריות עיקריות לנזק כזה והן מפורטות בהמשך יחד עם השיטה או השיטות המובילות לטפל בהן. עקוב אחר הקישורים כדי לקרוא פרטים נוספים אודות טכניקות אלו. אני מתנצל שהדפים המפורטים יותר אינם מכילים עדיין סימוכין לספרות המקצועית. במרבית המקרים תוכל למצוא סימוכין מרכזיים בפרסומים הרלוונטיים שלי, כולם זמינים כאן.

הערה: התאריכים המופיעים מציינים מתי לראשונה הוצעה קטגוריית הנזק הנידונה, בספרות הגרונטולוגית, כאחראית להזדקנות או סיבה ראשית וקשורת גיל למוות או החלשה. הפרסומים המוקדמים יותר אינם בהכרח האזכור הראשון אבל הם ידועים ומצוטטים בהרחבה כפרסומים חלוציים בשטח המדובר. הציטוטים המלאים נמצאים מתחת לטבלה. הרלוונטיות של תאריכים אלו היא בכך שעבור כולם עברו מעל 20 שנה. העובדה שבמשך שני העשורים האחרונים לא גילינו קטגוריה מרכזית נוספת, אפילו עם פוטנציאל לגרום נזק פתוגני מצטבר עם הגיל, למרות השיפור העצום בטכניקות האנליטיות שלנו במשך אותה תקופה, מעיד בצורה ניכרת שאין עוד כאלו בנמצא — לפחות לא קטגוריות שיהרגו אותנו בתוחלת חיים הנורמלית הנוכחית.

היפוך או הסרה תאריך

(סימוכין מתחת)

נזק עם עליית הגיל
תאי גזע, גורמי גדילה, אימון גופני 1955 איבוד תאים, מוות של תאים
מניעה כלל גופית של התארכות הטלומרים 1959/
1982
מוטציות גרעיניות
(רק סרטן משנה)
ביטוי אלוטופי של 13 חלבונים 1972 מיטוכונדריה מוטאנטית
הסרה של תאים לא רצויים 1965 הזדקנות תאית
(AGE) מולקולות/אנזימים שוברי תוצרי גליקציה 1981 קשרי צילוב חוץ תאיים
פגוציטוזה; שוברי בטא 1907 פסולת חוץ תאית
הידרולזים חיידקיים טרנסגנים 1959 פסולת תוך תאית

הטבלה לעיל דומה במידה מסויימת לטבלה 4.3 בספר משנת 1995 של הולידיי (Holliday) הנקרא Understanding Aging, אבל עם הבדלים חשובים הנובעים מהפוקוס בסוגי הנזקים במקום בסוגים התחזוקה. חלק מהמחקרים המצטוטים כאן טעו למעשה בפירוש הנתונים אותם הם בדקו, אבל הנקודה היא שהם הביאו את סוג הנזק המתאים לחזית כמועמד לגורם הזדקנות.

Alzheimer A. Über eine eigenartige Erkrankung der Hirnrinde. Allgemeine Zeitschrift für Psychiatrie und psychisch-gerichtliche Medizin, Berlin, 1907, 64: 146-148.
Brody H. Organization of the cerebral cortex III. J Comp Neurol 1955; 102:511-556.
Szilard L. On the nature of the ageing process. Proc Natl Acad Sci USA 1959; 45:35-45.
Strehler BL, Mark DD, Mildvan AS, Gee MV. Rate and magnitude of age pigment accumulation in the human myocardium. J Gerontol 1959; 14:430-439.
Hayflick L. The limited in vitro lifetime of human diploid cell strains. Exp Cell Res 1965; 37:614-636.
Harman D. The biologic clock: the mitochondria? J Am Geriatr Soc 1972;20:145-147.
Monnier VM, Cerami A. Nonenzymatic browning in vivo: possible process for aging of long-lived proteins. Science 1981;211:491-493.
Cutler RG. The dysdifferentiation hypothesis of mammalian aging and longevity. In: The Aging Brain: Cellular and Molecular Mechanisms of Aging in the Nervous System (Gicobini E et al., eds), Raven (New York), 1982, pp. 1-19.

קורות החיים של Aubrey D.N.J. de Grey

נולדתי ב 1963, בלונדון, אנגליה.

B.A, M.A ו Ph.D, מאוניברסיטת קמברידג', קמברידג', אנגליה.

1992 – הווה: עובד במחלקה לגנטיקה, אוניברסיטת קמברידג', קמברידג'CB2  ,3EH אנגליה.

מטרתה העיקרית של עבודתי בתחום הביו גרונטולוגיה [לחץ כאן לעבודתי בתחוםהביואינפורמטיקה] היא להחיש את פיתוחו של ריפוי תהליך הזדקנות בבני אדם.

לדעתי, המכשול העיקרי לפיתוח טכנולוגיה שתאפשר זאת, טמון במיקומה של ביו גרונטולוגיה בגבול שבין המדע הבסיסי לרפואה: רוב הידע הבסיסי הדרוש לשם פיתוח אמצעים יעילים כנגד תהליך ההזדקנות כבר קיים. אופי המחקר, לעומת זאת, (הממוקד במטרה מעשית) הדרוש להפיכת הידע לכלים מעשיים, שונה מאד מאופי המחקר (המונע על ידי יצר הסקרנות בלבד) שהביא לצבירתו.

כמדען בעל הכשרה בתחום הנדסי (מדעי המחשב), אני נמצא בעמדה טובה לצורך גישור על הפער הנ"ל. אני מנסה לעשות זאת בשלושה דרכים עיקריות:

– אני עוסק במחקר בסיסי בתחום הביו גרונטולוגיה.

– אני מזהה ומקדם גישות טכנולוגיות שונות להפיכת (לא רק מניעה) של היבטי ההזדקנות.

– אני מטיף בחוגים רחבים (רחבים הרבה יותר מביולוגים בלבד) לאימוץ גישה פעילה להארכת

תוחלת החיים הבריאים של האדם כמה שיותר מהר.

חברויות באגודות:

International Association of Biomedical Gerontology (חבר בוועדה המנהלת)
British Society for Research on Ageing
American Aging Association (חבר בוועדה המנהלת)
Gerontological Society of America (חבר)
International Coenzyme Q10 Association
Mitochondrion Research Society

חברויות בועדי עריכה של כתבי עת:

Rejuvenation Research (עורך ראשי)
Antioxidants and Redox Signaling
Mitochondrion (עורך עמית)

ועדות ייעוץ מדעי (ללא תשלום):

Methuselah Foundation – יושב ראש ומדען ראשי
Maximum Life Foundation
Legendary Pharmaceuticals
Centenarian Species and Rockfish project
Alcor Life Extension Foundation
Singularity Institute fo Artificial Intelligence

אני מתבקש להרצות (ומרצה) בין 15 ל 20 פעם בשנה בכנסים מדעיים ואוניברסיטאות.

לרשימה של פרסומים עיקריים לחץ כאן.

http://www.sens.org/users/aubrey-de-grey

נ.ב. פרטים נרחבים ונגישים לגבי תוכנית האסטרטגיות של דר' דה גריי אפשר למצוא בספרו האחרון

"הקץ להזדקנות"

Ending Aging

http://www.methuselahfoundation.org/index.php?pagename=book_promo

4 תגובות בנושא “אסטרטגיות הנדסיות להפיכת קצב ההזדקנות לזניח SENS”

  1. היי טל, מה נשמע?

    שמחתי מאוד לראות שקיים אתר עברי שמתייחס לנושא המרתק הזה, רק היום הופיעה באתר החדשות ווינט כתבה על מצלמה חדשה שכוללת לא רק זיהוי פנים מובנה של בני אדם (שזה בפני עצמו דבר מדהים) אלא גם זיהוי אוטומטי של כלבים וחתולים בתמונה, עוד קטגוריה שעד לא מזמן נחשבה לבלעדית לבני אדם ולאינטיליגנציה האנושית, והנה היום היכולת הזו היא כבר חלק אינטגרלי במצלמה דיגיטלית, עוד חיזוק לכיוונים שקורצוויל מדבר עליהם ולקצב ההתפתחות הטכנולוגי המהיר.

    בכל אופן לאחרונה ביולוג ידוע (ולדעתי גם שמוק גדול) התחיל לתקוף בצורה ממש מכוערת את ריי קורצוויל ואת הרעיונות שלו:

    1. ריי קורצוויל לא מבין את המוח:
    http://scienceblogs.com/pharyngula/2010/08/ray_kurzweil_does_not_understa.php

    2. ריי קורצוויל עדיין לא מבין את המוח:
    http://scienceblogs.com/pharyngula/2010/08/kurzweil_still_doesnt_understa.php

    3. סיכום שטויותיו של ריי קורצוויל:
    http://scienceblogs.com/pharyngula/2010/08/best_summary_of_the_kurzweil_n.php

    ריי קורצוויל ענה לו על הפוסט הראשון והגיב לטענות אולם נראה שאותו ביולוג לא נח לרגע וממשיך לתקוף אותו, אני חושב שכדאי לרכז במאמר חדש את כל הטענות של אותו ביולוג ובמקביל להציג את הטיעונים הנגדיים של ריי קורצוויל ואולי גם תוספות שלך לנושא, חלק מהטיעונים שלו נראים לי ממש לא לעניין.

    אשמח לשמוע את תגובתך בנושא,
    תודה.

  2. כלומר היא עדיין ממתינה לאישור, אבל בניגוד לפעם הקודמת הפעם היא מופיעה לי על המסך.

השאר תגובה