היסטוריה קצרה של המאבק לחיים ארוכים

מאת איליה סטמבלר

elixir of life

כאן אסקור בקצרה טכניקות ורעיונות שונים לגבי הארכת החיים במאה עשרים.

המושג "הארכת החיים" יתייחס להארכת חיים משמעותית הרבה מעבר לתוחלת החיים העכשווית, לעומת המושג הקונבנציונלי יותר של צמצום תחלואה או שמירה על הבריאות לאורך פרק חיים ממצומצם.

אפשר לסווג מגמות ופלגים שונים של התנועה להארכת החיים לפי דרגת ציפיותיהם: המתונות והרדיקליות יותר. המגוון של גישות ומתודות הוא עצום ושיטות רוחניות מתקיימות לצד שיטות מטריאליסטיות. אך המכנה המשותף הוא הערך האבסולוטי של חיי הפרט והרצון העז לשמור על ההמשכיות של הקיום האינדיבידואלי.

התנגדות לרעיון הארכת החיים

הרעיון של הארכת חיים רדיקלית נתקל לעתים קרובות בהתנגדות וביחס מבזה. זאת מפני ששאיפות אלה נתפסות לעתים כבלתי ניתנות להגשמה ואף לא ראויות מבחינה ערכית. קיים מערך ארגומנטים טיפוסי  נגד הניסיונות להאריך את חיי אדם. מבחינה אתית, הרבה טוענים כי המוות נחוץ כדי להקנות משמעות לחיי אדם ולדרבן את פעלו, וכי הארכת חיים משמעותית תגרום לאיבוד עניין בחיים. מבחינה תיאולוגית, טוענים כי ניסיונות להאריך את חיי אדם אסורים כי מתערבים בטבע הבריאה ומעקבים את מעבר האדם לעולם האמת. מבחינה דמוגרפית, טוענים כי הארכת החיים תגרום לפיצוץ אוכלוסין, אך בד בבד טוענים כי אירוע זה יבטל רבייה מינית ותגרום לסוף התחדשות הדורות.

מבחינה חברתית, טוענים כי הדבר יגרום להנצחת פערים חברתיים, אי-צדק ואי-שוויון. מבחינה כלכלית, סבורים כי הדבר יגרום לדלדול משאבים.  ומבחינה מעשית-מדעית, טוענים כי הארכת חיים משמעותית איננה אפשרית בעליל כי נוגדת חוקיות בסיסית של הטבע (כגון העלאת האנטרופיה), וכי אורך חיינו מוגבל באופן דטרמיניסטי (גנטי) ושום התערבות אנושית לא תוכל לשנות זאת.  אפשר לסכם גישות פסימיות אלה במילים המבדחות של וודי אלן כשאמר: "האיגוד של סוחרי נשק הכריז כי המוות הוא דבר טוב".

גישה זאת רווחת מאד בספרות. מוכרות היטב היצירות הספרותיות המתארות את הזוועות הצפויות לנו אם וכאשר תוארך תוחלת החיים באופן דרמטי או כאשר תתאפשר אלמותיות פיזית. כך למשל ב-"מסעות גוליבר" מאת ג'ונתן סוויפט, אלמותיות מזוהה עם סבל, חוסר תפקוד וסניליות נצחיים. ב-"דיוקנו של דוריאן גריי" מאת אוסקר וויילד, חוסר זקנה מלווה בהתפוררות מוסרית ואי-צדק.  ה-"פרנקנשטיין" מאת מרי שלי מתריע נגד הניסיונות להתערב בטבע הבריאה. אף ביצירות עכשוויות רבות בסגנון המדע הבדיוני והפנטזי (כולל "הארי פוטר" ו-"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה") – אנשים המנסים להגיע לאלמותיות הם העלובים והרשעים של היצירה וגורלם נחרץ. למעשה קשה למצוא יצירה ספרותית שתתאר את המצב של חוסר זקנה ומוות כמצב רצוי. אף בספרות אתית, גישה זאת רווחת ביותר: החל בטענתו של וולאס סטיבנס כי "התמותה היא אם כל היופי" וכלה בכתביו של לאון קאס (יועץ הנשיא בוש לביו- אתיקה) הטוען כי "מוות הוא ברכה לכל אדם באם הוא מודע לכך או לא".

תמיכה ברעיון הארכת החיים

למרות הגישה הסקפטית הנ"ל, קיימת השאיפה הבסיסית של בני אדם להאריך את קיומם. שאיפה זאת באה לידי ביטוי בפעלם וכתבם של הוגים רבים בתחומי מדעי הטבע והרוח.

תומכי רעיון הארכת החיים רואים בארגומנטים הסקפטיים ביטוי לצורך האנושי להשלים עם המצב הקיים של תמותה. לפיהם, אין זו אלא תסמונת "הענבים החמוצים" הגורמת לאנשים לבזות דבר שאינם יכולים עוד להשיג. לפי תומכי הרעיון, רציונליזציה כזאת של המוות איננה הכרחית. העובדה כי בשלב הנוכחי אנו כפויים למוות לא מחייבת את המסקנה כי ה"מוות הוא דבר טוב" ולא מבטלת ההתנגדות לכיליון. המצדדים ברעיון הארכת החיים מתנגדים לאשכולה הספקנית ואף מכנים אותה "אפולוגטיקה של המוות". הם מעלים ארגומנטים נגדיים וטוענים כי משמעות החיים אינה בהכרח קשורה לצורך למות, כי הארכת החיים לא מחייבת מחסור משאבים ואי-צדק, וכי אפשר להשתמש בתבונה האנושית כדי להתנגד לתהליך הטבעי לכאורה של התפרקות.

בין ההוגים ששאפו להארכת חיים רדיקלית היו אלכימאים רבים (כולל רוג'ר בייקון, ארנלדו מווילאנובא ופרצלסוס – חשוב לציין כי אצל האלכימאים השאיפה להארכת החיים לא הייתה מנוגדת לתפיסה דתית), היגייניסטים (כגון לויג'י קורנארו וכריסטוף הופלאנד), ופילוסופים (כולל דקארט, קונדורסה, וויליים גודווין, ובנג'מין פרנקלין). כאן אתמקד ביתר הרחבה בכמה הוגים של המאה עשרים, ואציג את תפיסותיהם הערכיות לצד טכניקות ספציפיות אשר האמינו כי פיתוחן העתידי תביא להארכת חיים רדיקלית. אציג כמה פלגים גנריים בתוך התנועה להארכת החיים: הפלג האידיאליסטי המאמין כי ניתן להגיע להארכת החיים על ידי שליטה כמעט בלתי אמצעית של הרוח בגוף, והפלג המטריאליסטי המאמין כי ניתן להגיע אל אותה מטרה על ידי התערבויות חומריות כגון סילוק גורמים מזיקים, החלפת רקמות מתבלות, ושמירה על הומיאוסטאזיס חומרי ואנרגטי.

תחילת המאה
elixir 2
ברנרד שואו: הצדקות חברתיות לארכת החיים והשיטה האידיאליסטית

בתחילת המאה 20, אחד הנציגים הבולטים של המסורת האידיאליסטית היה המחזאי ג'ורג' ברנרד שואו. ספריו "האדם והעל אדם" (1903) ו-"בחזרה למתושלח" (1922) מוקדשים לנושא הארכת החיים ושואו החשיבם כיצירות החשובות והמועילות ביותר של חייו. תפיסתו ההומניסטית התבטאה ביחס לקידמה הביולוגית. בניגוד לתפיסות הסקפטיות כי המוות ומעבר הדורות הכרחיים להתחדשות הידע והקידמה האנושית, טען שואו כי רכישת ידע וניסיון תלויה בבגרות ודורשת זמן, ולכן מעבר החברה ממצב ילדותי ומסוכן למצב מתוקן, ועצם הישרדות החברה, תלויים בהארכת חיי הפרט. שואו ראה בהארכת החיים מטרה קולקטיבית שאי אפשר להגשימה בכוחות הפרט בלבד.

שואו מציג כמה דרכים גנריות אשר האמין כי יובילו בעתיד להארכת חיים משמעותית. הצעותיו מייצגות הלכי רוח ותפיסות רפואיות-ביולוגיות של אותה תקופה – "אאוגניקה", "נאו-לאמארקיזם", ו-"ויטאליזם אנרגטי". לרוב הושם דגש על כוח הרצייה והשפעתו על הגוף.

אאוגניקה

בספרו "האדם והעל אדם" מנסה שואו לקדם השקפה אאוגנית הומניסטית, דהיינו עידוד רבייה בררנית למטרת הארכת החיים תוך דאגה לחלשים. באותה תקופה, התנועה האאוגנית רווחה במדינות המערב (ארה"ב ואירופה) על פי תורתם של צ'ארלס דאוונפורט וג'ון הארביי קלוג.  כידוע, יצא לאאוגניקה שם רע בעקבות יישומה המופרז על ידי הנאצים (וקיצוניים בארה"ב ואירופה) אשר כלל עיקורים ו-"המתות חסד". הגרסה הגזענית של אאוגניקה לא התחשבה בתופעות של "חוסן בני כילאים" או "פולימורפיזם הסתגלותי" – כלומר הגברת כושר ההישרדות אצל צאצאים של נשואי תערובת בין גזעים שונים ובעלי פנוטיפים שונים, ולאו דווקא אצל צאצאים מאותו גזע או פנוטיפ. אך בהיעדר תפיסות והתערבויות גנטיות משוכללות, נראה לבני אותה תקופת כי אאוגניקה היא הדרך הפרקטית ביותר להשגת הארכת החיים. השקפה זאת ממשיכה להתקיים עד היום אף שניתנת תשומת לב יתרה להיבט האתי.

נאו-לאמארקיזם

גישת האאוגניקה הייתה פרגמטית וחומרנית למדי. למודעות היה תפקיד אינסטרומנטלי בלבד. כלומר, הגברת המודעות פירושה היה חינוך מגמתי ולימוד שיטות יישומיות. לעומת זאת, הספר "בחזרה למתושלח" מייצג גישה אידיאליסטית מובהקת בה הרצון מתורגם ישירות לתופעות חומריות. השיטה המוצגת בספר מבוססת על תיאוריית התורשה הנאו-לאמארקיסטית או תורשה של תכונות נלמדות. לפי גישה זאת, עצם הרצון להאריך את החיי הפרט עשוי להוביל לשינויים גופניים רצויים ולהגביר חיוניות. יתרה מזאת, הונח כי רצון זה יתגשם בצאצאים ויוביל להארכת חייהם. הגישה הנאו-לאמארקיסטית הייתה פופולרית ביותר בברית המועצות עד לשנות החמישים, אל אף ההצהרות המטריאליסטיות הרשמיות, כפי שניתן לראות בכתביהם של מיצ'ורין, ליסנקו ולפשינסקי. כיום, נאו-לאמארקיזם נשלל לרוב כפסאודו-מדע. אך בכל זאת ניתן להבחין ברציונאל מסוים מאחורי תיאוריה זאת. בניסויים של מיצ'ורין, שונו תכונות צמחים על ידי הרכבות, והתכונות הנרכשות הועברו לצאצאים ברבייה לא מינית. ידועות גם דוגמאות אחרות להעברת תכונות נרכשות. כך למשל,  אם סיפיליטית או אלכוהוליסטית עלולה להעביר תכונות אלה גם לצאצאיה, אפילו שתכונות אלה לא מועברות באופן גנטי. ובצד החיובי, סברו כי העצמת חיוניות מודעת של ההורים תשפיע לטובה על בריאות הצאצאים. התיאוריה הנאו-לאמארקיסטית קיבלה אישוש מסוים בשנות השישים, בניסויים של ג'יימס מק'קונל (1964) שדיווח על העברת תכונות נלמדות דרך קניבליזם אצל תולעי פלאנאריה. בעקבות ניסויים אלה, הופיעה התיאוריה של העברת זיכרון דרך ר.נ.א. ואף נדונה האפשרות של העברה תורשתית של המידע הנצבר במהלך החיים כדרך להנצחת האישיות (פיטר אנוכין 1971). תצפיות ותיאוריות מסוג זה מצביעות לכאורה על השפעת הרצייה על הגוף ועל יכולת הגוף להשתנות במהירות בתגובה לשינויים סביבתיים ואף להעביר את התכונות "הנלמדות" לצאצאים כולל הדחף להארכת החיים. תיאוריות אלה נשארו שוליות ומשוללות, למרות העניין והפיתוי שבהן.

התפיסה הוויטליסטית והשפעת השדה

שואו מייצג עוד גישה אחת רווחת להשפעה בלתי אמצעית של הרוח והרצון האנושי על אורך החיים. גישה זאת מבוססת על תפיסה וויטאליסטית לפיה אפשר לחזק את הכוח הויטלי של הגוף על ידי רציה בלבד. לוויטאליזם היסטוריה ארוכה. במהלך הדורות, הנשאים הערטילאיים של הכוח החיוני כונו בשמות שונים: ה"פראנא" של ההודים, ה"צי'" של הסינים, ה"אתר" של היוונים, וה"ספיריטוס ויטא" של האלכימאים הלטיניים. בתקופה המודרנית, הכוח הוויטלי לובש צורה מדעית לכאורה של שדה אנרגיה מיוחד, מעין שדה אלקטרומגנטי. מקורה של תפיסה זאת בתיאוריות של פראנץ מסמר (תיאוריית     המגנטיזם החיוני 1774) וקארל רייכנבאך (תיאוריית הכוח האודי 1850). בשנות העשרים של המאה עשרים, התפיסה הוויטאליסטית-אנרגטית הייתה מקובלת על הוגים רבים כגון האנס דריש, פרדיננדו קאצאמאלי, וולאדימיר בכטרייב – ושואו ביניהם. לפי שואו, על ידי מדיטציה ושליטה מכוונת בכוח הוויטלי, ניתן להגיע להארכת חיים מופלאה, ואף לשנות את הגוף באופן רדיקלי (כולל גידול איברים נוספים). בדרגת שליטה גבוהה במיוחד, אפשר לנשל את הגוף לגמרי ולהפוך ל"מערבולת אנרגיה" ערטילאית – שהיא למעשה רוח בלתי מוגשמת. ניתן למצוא השקפות וויטליסטיות דומות לאורך המאה 20 כפי שאדגים בהמשך. באופן מעשי יותר, הדימוי בין אנרגיה ויטלית לאנרגיה אלקטרומגנטית הניב שימוש רב באמצעים "אלקטרומגנטים" (מגנטים, אלקטרודות וגבישים) לחיזוק החיוניות. שיטות כאלה מיושמות עד היום.

אלי מצ'ניקוב: רעיון הקידמה והשיטה המטריאליסטית

בגישה האידיאליסטית, ניתנת חשיבות מכרעת למרכיב הפסיכו-רגולטורי. לפי שואו ה"ייאוש" הוא הסיבה העקרונית למוות, והחיפוש אחר אמצעים חומריים להארכת החיים נלעג לעתים קרובות.

matter

אך לעומת גישה זאת, צמחו בתחילת המאה תיאוריות מטריאליסטיות לפיהם הרצון הטהור איננו מספיק כדי לשרוד וכי נדרש תווך חומרי כדי להשפיע על הגוף. למעשה, טיעונים נגד הגישה האידיאליסטית הועלו עוד על ידי תומס מלתוס (1798) בוויכוחו עם ויליים גודווין וניקולאס קונדורסה בנוגע לאפשרות הארכת החיים. לפי מלתוס, הרצון לשרוד כשלעצמו לא יוכל להציל אדם ממגפת האבעבועות, בניגוד לחיסון. מלתוס גם טען כי כוח הרצייה עשוי לדרבן אדם להליכה של 50 מיילים אך של 500 עקב אילוצים גופניים. בתחילת המאה, טיעונים מטריאליסטיים דומים הועלו על ידי האימונולוג הנודע אלי מצ'ניקוב, חתן פרס נובל לשנת 1908 (יחד עם פאול ערליך) בזכות פיתוח הטיפולים הכימותרפיים נגד עגבת. לפי מצ'ניקוב, כוחה של פסיכו-רגולציה או השפעה פסיכו-סומטית מוגבל ל-"כמה מחלות נוירולוגיות" ואילו טיפולים חומריים הנוצרים בעמל מדעי רב עשויים להאריך את תוחלת החיים בצורה דרמטית. לכן הגביל את תפקיד הרוח למוטיבציה מחקרית בלבד. להצדקת הצורך בהארכת חיים רדיקלית, טען מצ'ניקוב כי מוות הוא חוסר הרמוניה החמור ביותר, וזאת חובתנו הערכית והאינטלקטואלית להתנגד לו. לפי גישת מצ'ניקוב, הקידמה האנושית איננה נמדדת על ידי מורכבות, נוחיות או הגברת יכולות, אלא על ידי יכולת שמירה על החיים בלבד. לדברי מצ'ניקוב, אין בעולם "מוות טבעי" – לכל מקרה מוות יש גורם ספציפי חומרי אשר ניתן להילחם בו ולנטרלו.

סילוק גורמים מזיקים: אמצעים אנטי-בקטריאליים, אנטי-וויראליים, ואנטי-טוקסינים
bacteria

בספרו "הארכת החיים – השקפות אופטימיות" שוטח מצ'ניקוב את משנתו הביולוגית. לפי שיטתו, מתקיים בגופנו מאבק תמידי בין אלמנטים (חומרים, תאים ורקמות) "פרימיטיביים", לא ממוים ומזיקים לבין הרקמות ה"אצילות" הממוינות והמתפקדות. ולכן הדרך הכללית להארכת החיים היא לנטרל או לסלק את הגורמים המזיקים ולעומת זאת לחזק ולחדש את הרקמות האצילות, ותוך כדי כך לשמור על ההומיאוסטאזיס של הגוף. מצ'ניקוב מתמקד בסילוק גורמים מזיקים ואילו חידוש הרקמות האצילות זוכה למעט דיון. דגש זה היה חלק מהמגמה המחקרית המתמשכת של חיפוש אחר גורמים אנטי-בקטריאליים ואנטי-ווירליים (פאול ערליך 1895, פליקס דה'הרל 1922, אלקסנדר פלמינג 1928). הצלחות בתחום הצילו מיליוני אנשים והוכיחו, ללא צל של ספק, את יכולת המדע להאריך את חיי אדם. ספציפית בנוגע לאלמנטים המזיקים, מצ'ניקוב סבר כי התרבות מופרזת של פאגוציטים ורקמות חיבור מפרקת ומעכלת את הרקמות ה"אצילות" וגורמת להכחשתם (תרשת). הוא גם ייחס חשיבות רבה לנטרול רעלנים המיוצרים בקיבה עקב ריקבון המזון. לפיו, ניתן לנטרל את הרעלנים וחיידקי הריקבון על ידי דיאטות מסוימות (דטוקסיקאציה). השיטה המפורסמת שלו היא אכילת דברי חלב מוחמצים. הרבה מסברותיו נסתרו לאחר מכן, ושיטתו של שתיית דברי חלב מוחמצים הועלתה ללעג לעתים קרובות (גם על ידי ברנרד שואו כאשר הוא ממעט בערכה של הגישה המטריאליסטית מול האידיאליסטית). ובכל זאת, העקרונות הכלליים שמצ'ניקוב הניח שרירים וקיימים עד היום, כולל נטרול רעלנים, עצירת התרבות סרטנית של תאים לא ממוינים וטיפולים אימונולוגיים.

שמירה על האיזון וחידוש אנרגיה

כאמור, השמירה על הומיאוסטזיס (איזון) וחידוש רקמות הנם מרומזים, אך כמעט ולא זוכים לדיון אצל מצ'ניקוב. ובכל זאת, ניתן לראות באותה תקופה את הניצנים הראשוניים להופעתן של שיטות כאלה.

מצ'ניקוב מגדיר את הניגוד הדינאמי בין תהליכים קונסטרוקטיביים ודסטרוקטיביים. ניגוד זה מהווה בסיס לתפיסת ההומיאוסטזיס שהופיעה בסוף המאה  19 – תחילת המאה 20. כך למשל, מיכאל פוסטר ו-וויליים האסקל (1885) הגדירו את הניגוד בין אנאבוליזם המזוהה עם בניית החיים וקאטאבוליזם המזוהה עם פירוק ומוות. הרעיון פותח על ידי תומאס בראון (1911) וואלטר קאנון (1929). אף פרויד טען לניגוד בין דחף החיים, או "היצר להארכת החיים" המתבטא בסינתזה, התהוות ואקטיבציה — מול יצר המוות הגורם לפירוק וירידה ברמות האנרגיה. בסוף המאה 19 איבן סצ'נוב (1889) תיאר את האיזון בין אקטיבציה ומנוחה. לפי תפיסה זאת המוות בא כתוצאה מחוסר הספקת אנרגיה, ולכן כדי להגיע להארכת החיים יש לאזן פעילות בה נצרכת אנרגיה (תגובות מאבק ומנוסה) עם מנוחה בה האנרגיה מתחדשת (מנוחה ועיכול). בשנות ה-30 של המאה עשרים, האנס סליא פיתח רעיונות אלה וטבע את המושג של "אנרגיית האדפטציה" תוך דגש על חשיבות מצב המנוחה לשמירה והתחדשות הגוף כנגד הגירוי המכלה (1936). ב-1934 קלייב מק'קאי ומרי קרואל הצביעו על חשיבות הנמכת הקצב המטבולי להארכת החיים כאשר הם הראו כי הנמכת הקצב על ידי תזונה דלת קלוריות (calorie restriction) גורמת להארכת חיים משמעותית אצל יונקים (חולדות). הנושא של שמירה על האיזון והקצב המטבולי לצורך הארכת החיים (ולאו דווקא על ידי תרופות או אמצעים חיצוניים אחרים) קיבל תהודה רבה בתקופה המאוחרת יותר ובמובן מסוים גישת האיזון מתחברת היטב גם לגישה הפסיכו-רגולטורית. ועל כך ארחיב בהמשך.

תחליפים ביולוגיים: הורמונים ובלוטות מין
chakras

האנרגיה הנצרכת בפעילות מינית שיחקה תפקיד חשוב במודלים הביו-רגולטורים (כפי שניתן לראות גם אצל פרויד ב-"מעבר לעקרון התענוג" 1920). נושא הסטימולציה והשמירה על אנרגיה מינית הועלה עוד בתנ"ך (ספר מלכים א) ועל ידי הרופאים הטאויסטים (כגון קו הונג ו-ווי פה יאנג) והיוונים (גאלן, אריסטו) ואצל היגייניסטים של המאה 18 (כגון הופלאנד וקורנארו). הדיון על השפעת ההתנזרות על הארכת החיים נמשך עד היום (ומובאות רעיות הן להשפעתה השלילית והן החיובית).

אך בתקופה המודרנית האנרגיה המינית זוהתה עם חומרים ממשיים, עם רקמות והורמונים ספציפיים. מצ'ניקוב טען כי הסיבה לתופעת ה"גרוקומיה" (או המרצת והצערת הגוף על ידי סטימולציה מינית – כפי שנהג המלך דוד בספר המלכים ורבים אחריו) נעוצה בהפרשה מוגברת של בלוטת הערמונית. למעשה השימוש בהורמונים מיניים לצורך הצערה החל עוד על ידי קלאוד ברנארד (1813-1878) וצ'ארלס ברואון סיקאר (1817-1894) אשר הזריקו לעצמם מיצויים של בלוטת אשכים. אך בתחילת המאה 20, השימוש בתכשירים מבלוטות מין התרחב והתפרסם מאד. ניתוחים והשתלות של בלוטות מין לצורך הצערה בוצעו בבני אדם על ידי אאוגן שטיינאך ב-1912 ועל ידי סרז' וורונוף ב-1922. ב-1931 פאול ניהאנס פיתח טיפולים להצערה על ידי הזרקת תמציות מבלוטות מין ותריסריון. ההשפעות של טיפולים אלה היו מפוקפקות למדי. אך היו אלה עבודות חלוציות בתחום הטיפול ההורמונלי והשתלות. אפשר לסווג טיפולים כאלה כ-"תחליפים ביולוגיים" חיצוניים אשר נועדו להחליף או לתמוך ברקמות המתבלות. בתקופות מאוחרות יותר נתלו בתחליפים הביולוגים תקוות רבות בנוגע ליכולתם האפשרית להאריך את החיים בצורה משמעותית, כפי שאדגים בהמשך.

אלמותיות פוטנציאלית

עוד נושא עקרוני שעולה מכתבי מצ'ניקוב הוא קיום האפשרות של אלמותיות פוטנציאלית כנגד ההנחה כי המוות הוא חלק אינטגראלי של החיים. במילים אחרות, מוטל ספק בטענה כי המוות הוא אירוע טבעי ומחויב החרוט בסלע קיומו של כל דבר חי וכי אורך חיינו מוגבל באופן דטרמיניסטי. כאמור, לפי מצ'ניקוב, לכל מוות יש גורם חומרי אשר ניתן לנטרלו. יתרה מזאת, הוא סבר כי לגופים חיים יתכן פוטנציאל לאלמותיות פיזית. כך למשל, אורגניזמים חד תאיים ממשיכים לשמור על צורתם לאורך מיליוני שנים תוך כדי חלוקתם. גם החומר התורשתי (פלאזמה גרמינלית) או אלמנטים תורשתיים ו\או עובריים (רכיבים גרמינליים – במונחיו) הם בעלי פוטנציאל לאלמותיות.  גישה זו התבססה בהרבה על תורתו של אוגוסט ווייסמן (1892) אשר הבדיל בין גופים סומטיים (בהם המוות בלתי נמנע) לבין חומר חי ראשוני (חומר רבייה) בעל כוח אלמותיות. ווייסמן טען כי תמותה היא תופעה אבולוציונית מאוחרת יחסית הנחוצה לברירה הטבעית אך היא איננה אופיינית לכל דבר חי. מצ'ניקוב הרחיק לכת וטען כי יתכן פוטנציאל לאלמותיות גם אצל גופים מורכבים יותר וכי בשלב הנוכחי המוות איננו הכרחי עוד לאבולוציה של בני אדם. ובכל זאת, בקטעים מסוימים, מצ'ניקוב עדיין טוען לקיומו של "גבול טבוע" לתוחלת החיים של בני אדם (הגבול הזה נקבע על ידו באופן שרירותי למדי על 150 שנה). הנחה זאת עומדת בסתירה מסוימת לטענותיו האחרות לגבי השיטות האפשריות להארכת החיים והאמונה באלמותיות פוטנציאלית. אך לכל הדעות, גבול זה איננו מושג עוד ולכן הארכת החיים היא דבר אפשרי. המחלוקת בין הטוענים לקיומו של "גבול קבוע לחיים" לבין תומכי תיאורית ה"אלמותיות הפוטנציאלית" נמשכה לאורך המאה. תיאוריית ה-"גבול" הגנטי-דטרמיניסטי נתמכה על ידי תופעת "גבול הייפליק" (בה מספר חלוקות תאים סומטיים מוגבל) ו-"עקומת ההישרדות הריבועית" (לפיה אורך החיים המקסימאלי של כל מין הוא קבוע). ואילו האפשרות של "אלמותיות הפוטנציאלית" נתמכה על ידי קיומם של תאים בני אלמוות (כגון תאים סרטניים, שורות תאים, ותאי גזע) ופיתוחים של הנדסה גנטית. בהמשך ארחיב על השלכות של מחלוקת זאת בתקופה העכשווית.

שנות ה-40

גרמניה: משטרי בריאות ונאו-דרוויניזם

רעיונות כנ"ל המשיכו להתפתח בשנות הארבעים, למרות שהשאיפה להארכת חיים רדיקלית הייתה פחות רלוונטית באותה תקופה של קשיים ומלחמות – בתקופה בה אנשים נאבקו על הישרדותם היומיומית. הרעיון של הארכת תוחלת חיי הפרט עמד גם בניגוד מסוים לאידיאולוגיה הפשיסטית והקומוניסטית אשר הרבו בחשיבותה של כלל החברה מעל חיי הפרט ואף עודדו מוות הרואי למען אידיאלים נעלים מסוגים שונים. ובכל זאת, נעשו ניסיונות לפתח שיטות להארכת החיים גם בגרמניה הנאצית וברית המועצות. מעניין לציין את ספרו של הרופא הגרמני הנודע לודוויג רומהלד הנקרא "כיצד אאריך את חיי". ספר זה  מפתח את רעיונות הופלאנד לגבי אורח חיים בריא (מתינות והימנעות מנזקים) וממליץ למשטר בריאות הכולל תזונה נכונה, התעמלות, מנוחה מספקת, טכניקות נשימה וכו'. כל אלה נחשבו כדרכים פרקטיות להארכת תוחלת חיי הפרט. ואילו אאוגניקה נתפסה כתוכנית ארוכת טווח להארכת חיים רדיקלית בתוך העם. חשוב לציין כי המלצות אלה נועדו לשמש בראש וראשונה את בני העם הגרמני על מנת "לחזק את חוסנם" מול אומות אחרות ואף על חשבון אומות אחרות תוך המעטה בערכי שוויון וקואופרציה. ההשפעות של גישה נצלנית ואקסקלוסיבית זו על תוחלת החיים הכללית ידועות היטב.

ברה"מ: נאו-לאמארקיזם במסווה מטריאליסטי

גם בברית המועצות נעשו ניסיונות לפתח משטרים של בריאות ולהמציא אמצעים חומריים אשר ישפיעו לטובה על תוחלת החיים. הגישה המטריאליסטית מיוצגת בכתביו של ראש האקדמיה למדעים של אוקראינה אלקסנדר בוגומולץ, אשר שילב המלצות פרקטיות נפוצות למשטר בריאות (תזונה, היגיינה, מנוחה ושינה, נשימה, התעמלות, פיזיותרפיה וכו') עם חיפושים אחר נסיובים ציטוטוקסיים מיוחדים אשר יוכלו הן לנטרל נזק תאי והן להמריץ ולחדש רקמות (במיוחד רקמת חיבור). יחד עם זאת, הגישה הויטליסטית ונאו-לאמארקיסטית הייתה פופולרית מאוד בברה"מ כפי שניתן לראות בכתבי אולגה לפשינסקי (1948).

ארה"ב: הגישה האקלקטית

במדינות המערב, אל אף המתח והמאמץ המלחמתי, נעשו ניסיונות דומים. נמשכו הדיונים והניסיונות בתחום השתלות בלוטות מין ותחליפים הורמונליים (שטיינאך 1940). החיפוש אחר אנטי-טוקסינים ודיאטות מאריכות חיים נמשך, והופיעה תיאוריית החמצון כגורם עקרי להזדקנות (האמילטון ו-אולקוט 1937). הופיעו גם הניצנים של התיאוריה הגנטית של הזדקנות (ברירלי 1938). הגישה האידיאליסטית נשמרה אף היא: כולל גישות הספיריטואליסטיות מובהקות (דינגל 1931) ואלה בעלות אופי מדעי יותר המשתמשת במונחים של זרמים ושדות אלקטרומגנטיים (באלינגר 1949). ב-1950 נערך הכנס הגרונטולוגי הבינלאומי הראשון בג'נבה והוא סימל את המפנה למגמת ההחזקות של המאמצים להארכת החיים.

שנות ה-60

אחרי המלחמה, עלה מספר הפרסומים והפופולריות של רעיונות הארכת החיים. יתכן כי עליה זו הייתה חלק מריאקציה למלחמה, מהרצון למנוע מוות וסבל עתידיים. תקופה זאת גם התאפיינה בפריצות דרך מדעיות וטכנולוגיות כבירות (כגון גילוי ד.נ.א., הופעת המחשב ויציאת האדם לחלל). נראה כי אפשרויות הקידמה הן בלתי מוגבלות ורעיונות הארכת החיים תאמו היטב את הפרדיגמה ששלטת.

אנטי-אוקסידנטים

בתקופה זו, כמה מהכיוונים המתודולוגיים התחזקו במיוחד. מבין אנטי-טוקסינים שונים, ניתנה חשיבות מרובה לאנטי-אוקסידנטים (נוגדי חמצון) בעקבות עבודתם החלוצית של לינוס פאולינג (1962) ודנהאם הרמן (1956) אשר הניחו את יסודות תיאוריית הרדיקלים החופשיים כגורמים עיקריים להזדקנות. במשך הזמן, אנטי-אוקסידנטים נהפכו לגורם הנחקר ביותר בתחום מניעה ההזדקנות והחלו ייצור וצריכה המונית של תוספי מזון בעלי תכונות אנטי-אוקסידנטיות.

הומיאוסטזיס והקצב המטבולי

התפיסות ההומיאוסטטיות התפתחו בעבודתו של האנס סילייא אשר הדגיש את חשיבותם של כוחות הגנה פנימיים ו-"אנרגיית האדפטציה" לעומת "תרופות מלאכותיות" (1957). משטרי בריאות התפתחו על בסיס רעיון האיזון בין מנוחה לפעילות גופנית ויצירת מעגל חיים בריא. נחקרה השפעת השינה ומניעת השינה על תוחלת החיים (מוראי 1959, וואב 1962). הועלתה השערה כי ההורמון מלטונין האחראי על רגולציית המחזור של שינה וערנות עשוי גם להעלות את תוחלת החיים (בארכאס  1967). נחקרו גם השפעות של הנמכת הקצב המטבולי על תוחלת החיים והחל השימוש בדיאטות מוגבלות קלוריות למטרת הארכת החיים (לי וואלפורד 1969 , ריצ'ארד וויינדרוך 1986).

השתלות

הרעיונות של שימוש בתחליפים ביולוגיים לרקמות המתבלות אף הם צברו תאוצה. חזונות אלה התבססו על הצלחות מדהימות בתחום השתלת אבירים ותחליפים הורמונליים. ב-1966 רוברט ווילסון פיתח שיטה מתוחכמת ונפוצה להצערת נשים שכללה תחליפים הורמונלים, דיאטה ותוספות ויטמינים. החל משנות ה-60 בוצעו בהצלחה השתלת מח העצם, כליות, כבד, ריאה ולב (קריסטיאן ברנרד 1967, דנטון קולי     1968). הצלחות אלה נבעו בעיקר מהיכולת להתגבר על דחיית איברים באמצעים אימונולוגיים (התאמה ודיכוי מערכת חיסונית). אפילו השתלות ראש והשתלות מוח הוצעו כדרך לאלמותיות (וולאדימיר דמיכוב 1962, דוד גלבוע 1964, רוברט ווייט 1962). הועלתה האפשרות של הנדסת אבירים ורקמות לצורכי השתלה וחידוש מתמיד של הגוף.

"קיבורגיזציה"

בנוסף לתחליפים ביולוגיים, החל אז פיתוח של תחליפים ביוניים-מכניים לרקמות מתבלות. נוצרו פרוטוטיפים ראשוניים לתחליפים כאלה, כולל דם מלאכותי (קלארק 1962), גפיים (יסידרו 1970), כליות (קולף 1955), ומכונת לב-ראה (גיבון 1953, קולף 1957). נראה כי מותוות דרכים פרקטיות לספק "חלקי חילוף ודלק ללא הגבלה" לצורך הקיום המוארך. החזונות של החיבור בין אדם למכונה לצורך הארכת הקיום האישי הרחיקו לכת והועלתה האפשרות של שילוב בין המוח האנושי והאלקטרוני. ב-1960 מאנפרד קליינס ונתנאל קלייני הטביעו את המושג "קיבורג" ובהמשך רעיון ה"קיבורגיזציה" התפתח מאוד (כמו למשל בעבודתו של וויקטור גלושקוב 1962). בחזון האולטימטיבי, נצפה כי החיבור בין אדם למכונה יאפשר קיום פיזי בלתי מוגבל. השקפה זו ממשיכה להתפתח עד היום ועל כך ארחיב בהמשך.

השדה הביולוגי

בין האמצעים המכניים להארכת החיים, מחוללי שדות אלקטרומגנטיים (או גירוי ע"י אלקטרודות) שיחקו תפקיד חשוב. נעשה שימוש בשדות אלקטרומגנטיים לצורך גירוי מערכת העצבים, אקטיבציה והמרצה של רקמת שריר, שיפור זרימת הדם, שיפור שינה, מניפולציות פסיכו-רגולטוריות, רגנרציה וכו' (כמו למשל במחקרים של רוברט בקר, ריצ'רד סאנדיק ואחרים). על אף שהקידמה המדעית-טכנולוגית הועלתה על הנס באותה תקופה, המתודולוגיה האלקטרומגנטית התחברה היטב לתפיסה האידיאליסטית ויצרה אידיאולוגיית כלאיים, כפי שניתן למשל לראות בספרו של קולין ווילסון "אבן החכמים" (1971) בה הדרך להארכת החיים עוברת משימוש באלקטרודות אל שליטה בלתי אמצעית של הרוח בכוח החיוני ובחומר.

קריוניקה
cryonics

עוד התפתחות מכרעת בשנות השישים הייתה ההופעה של שיטת  ה"קריוניקה" המנסה להקפיא ולשמר את גוף האדם לאחר המוות על מנת להחיותו בעתיד כאשר יופיעו טכנולוגיות רפואיות מדהימות ותתאפשר הנצחת החיים. הרעיון של קריוניקה נהגה על ידי רוברט אטינגר בספרו המפורסם "פרספקטיבת האלמוות" (1964). למעשה הרעיון של שימור, חניטה, הקפאה או ביו-סטאזיס של הגוף לצורך תחייתו העתידית איננו חדש. עוד ב-1905 הפיזיקאי הרוסי פורפירי באכמטייב ביצע בהצלחה ניסיונות הקפאה והחייאה של יונקים. אך עם הופעת הספר של אטינגר, רעיון ההקפאה הפך בסיס לתנועה אקטיביסטית חברתית רחבה. מאז ועד היום חברי התנועה מממנים ומבצעים מחקר קריו-ביולוגי וגרונטולוגי, בונים ומפתחים מתקנים קריוגניים (כגון "אלקור") ומפיצים ספרות ענפה (כולל הביטאון "האימורטליסט"). התנועה הואשמה לעתים קרובות באליטיזם וביזאריות. האשמות אלה נסתרו על ידי תומכי הרעיון אשר טענו כי פעילותם הנה עיסוק מדעי ולא רווחי, כי שיטות הקריוניקה משתפרות ומוזלות עם הזמן, וכי בשלב הנוכחי קריוניקה מעניקה אולי התקווה היחידה לשמר את גופינו לאורך זמן.

המאה 20 – תחילת המאה 21

תאים בני אלמוות: טלומרים, תאי גזע, שיבוט והנדסה גנטית

בתקופה העכשווית, נמשכו המגמות שהתהוו בשנות השישים. אך הציפיות גדלו בצורה דרמטית בעקבות  ההתפתחויות האחרונות בתחומי חקר תאי גזע, טלומרים, שיבוט ופענוח הקוד הגנטי. מחקרים אלה הוכיחו את האפשרות של אלמותיות פוטנציאלית וסתרו את הנחת הגבול "הקבוע" והחסר תקנה לחיים.

טלומרים. כך התברר כי על ידי שמירה על אורך קצות הכרומוזומים (טלומרים) על ידי האנזים טלומראזא, נחצה "גבול הייפליק" למספר חלוקות התאים, והתאים הופכים לבני אלמוות (מיכאל ווסט וקארול גריידר  1997). בעקבות התגלית, החלו הניסיונות להשתמש במנגנון זה של הארכת טלומרים על מנת למנוע הזדקנות תאים (במיוחד על ידי תאגיד "גרון"). מצד שני, התברר כי מנגנון זה עלול לגרום להפיכת תאים לסרטניים, ולכן במקביל נחקרות דרכים למנוע ההתארכות של טלומרים.

תאי גזע. הוכח גם כי תאי גזע שומרים לאורך זמן על היכולת הראשונית להתרבות ולהתמיין לרקמות חדשות. למעשה השימוש בתאי גזע בוגרים (שמקורם במח העצם) לטיפול בסרטן וכשל חיסוני החל עוד בשנות השישים (אדוורד תומס 1968). אך בסוף המאה, החלו להפיק תאי גזע עובריים (ג'יימס תומסון וג'ון גרהארד 1998) ונתלו תקוות רבות ביכולתם לשמש לצורכי רגנרציה והארכת החיים. המחקר מתמקד בהשתלות ניסיוניות ובמציאת גירוים כימיים ספציפיים אשר יגרמו לתאי גזע להתמיין לרקמות הנחוצות ואלה אשר ימנעו את התרבותם הסרטנית או בלתי מבוקרת. בשלב הנוכחי הצלחת הטיפולים הללו איננה וודאית עוד. בניגוד לתאי גזע בוגרים, השימוש בתאי גזע עובריים העלה מחלוקת אתית חריפה (מפאת שאלת זמן תחילת החיים). תומכי השיטה טוענים כי צברי תאים אינם שקולים עוד לחיי אדם שלם וכי המחקר נמצא בשלביו הראשוניים וכי בעתיד יפוענח סוד כוחם של תאים אלה וישתמשו במנגנונים הנגלים מבלי להזדקק לחומר עוברי. אך מוסכם לרוב כי בתאי גזע בכללם טמון פוטנציאל רפואי עצום ויש לחפש אחר מקורותיהם הראויים מבחינה אתית (כגון שורות תאים או תאים בוגרים).

שיבוט. הצלחות השיבוט (כדוגמת הניסוי המפורסם של יאן ווילמות וקיית' קאמפבל 1997) העלו אף הן את רמת הציפיות. לפי יאן וילמות, טכנולוגיית השיבוט לא נועדה לשכפול עריצים, אלא כדי להחזיר את השעון הביולוגי אחורה ולאפשר רפואה רגנרטיבית והארכת חיים.  עלתה באופן ממשי האפשרות להנדס איברים ורקמות חלופיים.

הנדסה גנטית. היכולות המוגברות של הנדסה גנטית אף הן הוכיחו כי מוות איננו "חרוט בסלע" אלא בא כתוצאה מתהליכים ביוכימיים שעליהם אפשר להתגבר. בוצעו בהצלחה מניפולציות גנטיות אשר גרמו להארכת חיים ניכרת במודלים ביולוגיים שונים. כך מיכאל רוז (2003) הראה כי דחיית זמן תחילת ההתרבות אצל זבובי דרוזופילה (על ידי סלקציה רגילה) גורמת להארכה משמעותית בתוחלת חייהם (כמעט פי שלוש). ב-2003 סינטיה קיניון הראתה כי נטרול הגן המקודד לקולטן DAF-2 מאריך את זמן החיים של תולעי נמטודה פי כמה. פעולה זאת מנמיכה בהרבה את הפעילות ההורמונלית והמטבולית של אותם התולעים ומחזיקה אותם במצב "דאור" של אי בגירות ממושכת. הוכח כי הביטוי של החלבון SIR-2 מוביל להארכת זמן החיים של שמרים. ליאונרד גוארנטה (2000) הצביע על הקשר האפשרי בין ביטוי חלבון זה להגבלת קלוריות והנמכת הקצב המטבולי. (כאמור, האפקט החיובי של הגבלת קלוריות על אורך החיים הוכח עוד בשנות ה-30). נתגלו גם גנים אחרים של "אריכות חיים" בצמחים כגוןpit-1, amp-1, clk-1. הועלה הרעיון של אקספרסיה מחזורית (ליברט 1998). תגליות אלה הגבירו את האמון ביכולתנו להתנגד לתהליך הזקנה.

אסטרטגיות למניעת ההזדקנות

כיום קיימות עשרות תיאוריות ההזדקנות כולל תיאוריות מולקולריות (הצטברות טעויות של ביטוי גנים, מוטציות סומטיות), תיאוריות תאיות (בלאי, רדיקלים חופשיים, אפופטוזיס או מוות מבוקר, התקצרות טלומרים או אכות שונות), תיאוריות מערכתיות (תיאוריית קצב החיים, התיאוריות הנוירו-אנדוקריניות ואימונולוגיות), תיאוריות אבולוציוניות (תיאוריית ה"גוף המיותר" או ביטול תפקיד הגוף לאחר רבייה,  פליוטרופיה אנטגוניסטית – כאשר גנים המועילים בגיל צעיר הופכים למזיקים בגיל מתקדם) וכו' וכד'

לא הוצעה אף דרך אחידה כדי לנסות ולמנוע הזדקנות והמלחמה מתנהלת בהרבה חזיתות.

דוגמה עכשווית מצוינת לגישה משולבת היא התוכנית המחקרית

SENS – Strategies for Engineered Negligible Senescence

או "אסטרטגיות הנדסיות להפיכת קצב ההזדקנות לזניח" בהנהלתו של דר' אוברי דה'גריי מקמברידג'. גישה "הנדסית" זו מחפשת לסלק את הנזקים המצטברים כתוצאה מתהליכים מטבוליים (בשונה מהגישות ה"ביו-גרונטולוגיות" המנסות לשלוט בשלב מוקדם בתהליכים המטבוליים הגורמים להזדקנות או גישות "גריאטריות" המטפלות בשלב מאוחר במחלות זקנה). לתוכנית שבעה מרכיבים המשלבים דרכים שונות לנטרול נזקים, תחליפים ביולוגיים ושמירה על הומיאוסטזיס. לפי דה'גריי, עקרונות הטכניקות הנדרשות כבר פותחו בעבר, ויש רק לשכללם לרתום אותם בצורה נבונה.

איבוד תאים. כדי לנטרל את הנזק של איבוד תאים מוצעות שלוש דרכים: פעילות גופנית הגורמת לסטימולציה וריבוי תאים, שימוש בגורמי גידול (כגון הורמון גדילה – אף שכיום עוד לא הוכח אם אכן מאריכך את תוחלת החיים) ותאי גזע.
עודף תאים. לעומת זאת, קיימים סוגים שונים של תאים שכדאי להיפטר מהם (תאים שומניים, סרטניים, תאי מערכת החיסון הפועלים נגד הגוף עצמו). אפשר להסיר תאים אלה בניתוח או לגרום למותם המבוקר (על ידי סטימולנטים ספציפיים, התקצרות טלומרים, או באמצעים אימונולוגיים). מעניין לציין את הדמיון בין גישה זו לגישה של מצ'ניקוב אשר הציע לחסל רקמות מיותרות ומזיקות ולעומתן לחזק את הרקמות ה"אצילות".
מוטציות בכרומוזומים. הדרכים השלישית והרביעית עוסקות בנטרול מוטציות בכרומוזומים ובמיטוכונדריה. לפי דה'גריי, הנזק העיקרי של מוטציות כרומוזומליות הוא היווצרות של תאים סרטניים. ולכן הטיפול נגד מוטציות אלה יהיה כטיפול טוב נגד סרטן. אחת הדרכים הצפויות היא WILT – Whole body interdiction of lengthening of telomeres
השיטה העתידית הצפויה תמנע ביטוי של האנזים טלומראזא האחראי להתארכות טלומרים וסרטון. דהיינו, ייווצרו תאי גזע שבהם הטלומרים יהיו מוארכים באופן מלאכותי (על מנת להשתמש בתאים אלה ברפואה רגנרטיבית) אך יימחקו הגנים המקודדים לטלומראזא על מנת שהתאים לא יהפכו לסרטניים.
מוטציות במיטוכונדריה. כדי להלחם במוטציות בתוך המיטוכונדריה (על כל הנזקים במשק האנרגיה הנגרמים כתוצאה מאי-תפקוד של המיטוכונדריה), גריי מציע לסנתז את החלבונים המרכיבים את המיטוכונדריה מחוצה לה (במיוחד את 13 החלבונים שאינם מקודדים על ידי הד.נ.א של המיטוכונדריה עצמה) ולהשלים את מבנה המיטוכונדריה "מבחוץ" דרך מערכת הובלה מולקולרית.
פסולת תוך תאית. המרכיב החמישי הוא מניעת הצטברות פסולת בתוך התאים. הדרך המוצעת לסילוק הפסולת היא על ידי אנזימים (הידרולאזות) המסוגלים לפרק את הפסולת. לפי גישה זאת, יש לחפש אחר האנזימים המתאימים (כולל בבקטריות האדמה). ולאחר אבחונם, אפשר להחדיר גנים המקודדים לאנזימים אלה לרוב התאים או באופן נקודתי לתאי גזע או מקרופאגים האחראים על סילוק הפסולת.
פסולת חוץ תאית. המרכיב השישי הוא סילוק פסולת חוץ תאית. האסטרטגיה המוצעת היא להשתמש בתאים מסוימים (פאגוציטים) אשר יקלטו ויעכלו את הפסולת. לשם כך מוצעת דרך חיסונית אשר תגביר התרבות (כלומר כמות) הפאגוציטים וטכניקות טרנס-גניות אשר יגבירו את יכולתם של תאים אלה להפריש אנזימים ולעכל את הפסולת. עוד דרך אחת היא להשתמש בחלבונים מסוימים (בטא-ברייקרים) המסוגלים לפרק פלאקים (צברי פסולת שומנית).
צברי חלבונים. המרכיב השביעי והאחרון מתייחס להיווצרות קשרים בין חלבונים (קרוס-לינקים) הגורמים להקשחת רקמות. הטיפול המוצע הוא על ידי אנזימים המפרקים את הקשרים.

כעת הגישה המשולבת הנ"ל היא אולי המקיפה החלוצית והמתוקשרת ביותר בתחום מניעת ההזדקנות והארכת החיים והיא נהפכה לנושא דיון אקדמי-פוליטי חם.

סינגולריות טכנולוגית

בעקבות ההתפתחויות המדהימות בתחום מדעי המחשב, השאיפה לקיבורגיזאציה התעצמה מאד. הציפייה העיקרית בזרם פוטוריסטי זה היא כי בעתיד הקרוב הטכנולוגיות החישוביות יתפתחו בקצב רב ותיווצר צורת חיים חדשה אלמותית ורב-תבונית אשר תשלב בין אדם למכונה, בין בינה אנושית למלאכותית.  ציפייה זו מבוססת על מודלים של התפתחות מואצת לפיהם האבולוציה הביולוגית והטכנולוגית מתקדמת בקצב אקספוננציאלי (ג'ימס מור 1995, וריי קורצווייל 1998). לפי מודלים אלה, בנקודה מסוימת בזמן (נקודת ה"סינגולריות") אופי ההתפתחות האנושית תשתנה ללא היכר ותיווצר צורת החיים הפוסט-הומנית האלמותית ורב-תבונתית. חזון זה מהווה אחד הבסיסים הרעיוניים החשובים לתנועה הטרנס-הומניסטית והוא נתמך על ידי אתיקאים ופוטוריסטים רבים כגון ניק בוסטרום וג'יימס היוז. לחזון זה כמה מרכיבים עיקריים:

ביוניקה. המרכיב ה"פחות שאפתני" הוא קיבורגיזציה גופנית, כלומר יצירת תחליפים או חיזוקים ביוניים לרקמות המתבלות (קווין וארוויק 1999).

אישיות דיגיטלית. המרכיב השני מבוסס על רעיון הממשק בין המוח האנושי למחשב (ריצ'ארד דואוקינס 1989, ריי קורצווייל 2002, אליעזר יודקובסקי 2001 ואחרים). המטרה האולטימטיבית של ממשק זה היא לאחסן ולגבות את המידע הנצבר על ידי האדם במהלך חייו ובכך לאפשר את הנצחת אישיותו אם בתווך אלקטרוני (מחשב קוונטי) ואם על ידי העלאה חוזרת ("אפלאודינג") של "האישיות הדיגיטלית" לגוף משובט ומחודש. כמובן כתוצאה מהכלאת הבינה האנושית והמלאכותית, צופים כי התודעה תשתנה ותתרחב ויתפתחו צורות בלתי מוכרות של חשיבה ואינטראקציה עם הסביבה.

ננו-רובוטים. המרכיב השלישי לחזון הטכנולוגי מבוסס על ההתפתחויות האחרונות בתחום ננו-טכנולוגיה. המצדדים ברעיון חוזים ברובוטים מזעריים או "נאנו-בוטים" (בסדר גודל של נאנומטר) אשר יוחדרו לגופנו ויבצעו פעולות תיקון ברמה של תאים בודדים או מולקולות בודדות (כולל הספקה נקודתית של חמצן או תרופות או תיקון ד.נ.א.)  ובכך ינציחו את גופנו (אריק דרקסלר 1991).

העידן החדש

המושג "העידן החדש" התפרסם מסוף שנות השמונים, על אף כי מקורות השקפה זו נמצאים  בתפיסות הספיריטואליות של שנות השישים ואף בתקופות מוקדמות יותר. כאמור, בעלי השקפה זו מאמינים באיחוד גוף, נפש ורוח, ובאפשרות להאריך את חיי הגוף על ידי חיזוק מודע של הכוח החיוני. לשם כך נדרשת מודעות מוגברת לפעולות גופניות שונות (מדיטציה) ונתלות בה תקוות מרחיקות לכת. בתוך תפיסה רחבה זאת, ניתנת חשיבות מרובה לאמצעים של רפואה אלטרנטיבית תוך השמת דגש על תכונותיהם האנרגטיות – גבישים, מגנטים ופירמידות, מגע ודיקור, ריפוי בריחות וצבעים, איורוודא וצ'י-גונג, קצבים ביולוגיים וגלי מוח, אירידולוגיה ותצלומים קירליים (הילות), אסטרולוגיה, גאומאנסיה והומיאופתיה, ושיטות נוספות מגוונות של נשימה, תזונה, פיזיותרפיה ומין). בתקופה העכשווית השפעת הרוח מתוארת לא רק במונחים של שדה אלקטרומגנטי אלא גם במונחים של מכניקת הקוונטים, תיעול אנרגיה מעולמות (ממדים) מקבילים, התחברות לשדה האינפורמציה העולמי, שליטה מודעת במשך מרחב-זמן וכו'. רעיונות אלה נפוצו בכל העולם כולל מדינות אשר דגלו בעבר במטריאליזם. כך למשל ברוסיה, הופיעו תיאוריות של גנטיקה אלקטרומגנטית-קוונטית (פיטר גארייב 1993) וחיבור ל"שדה האינפורמציה" (ליסקוב 1999, קונובלוב 2004) על יישומם החזוי להארכת החיים. במערב, נציגים בולטים של גישה זו הם דיפאק צ'ופרה ולויזה היי. בספרו "גוף ונפש לנצח: האלטרנטיבה הקוונטית להזדקנות" (1993), מדגיש צ'ופרה את כוח המחשבה החיובית לגרום להצערה ומניעת הזדקנות. גם לויזה היי מרבה לפאר את כוחה של מדיטציה ואפירמציה חיובית להארכת החיים. לרוב, שיטות אלה לא נכללות בסקירות המחקר הגרונטולוגי. אך אפשר לטעון כי הן מהוות חלק אינטגרלי מהזרם הכללי להארכת החיים. ניתן לראות שילובים רבים בין הגישה הספיריטואלית והחומרנית. כך בכתבי צ'ופרה ניתנת דעת לתהליכים ביוכימיים (במיוחד בנוגע לפעולה החיובית של ההורמונים של "רוגע ואושר" כגון אנדורפינים). ואילו מטריאליסטים וטכנופילים צרופים כגון קורצווייל לא שוללים את כוחה של מחשבה חיובית ומוטיבציה במאבק להארכת החיים.

אימורטליזם

כיום, למרות היחס המבזה הנפוץ והגבלות תקציביות ומחקריות רבות, התנועה להארכת החיים מתעצמת.  בשנים האחרונות קמו מספר ארגוני תמיכה ציבוריים בינלאומיים, טרנסהומניסטים ואימורטליסטים כולל:

The Immortality Institute, Life Extension Foundation, Calorie Restriction Society

(בעלי אורינטציה ביולוגית),

The World Transhumanist Association,  Extropy Institute, Singularity Institute, AI

(בעלי אורינטציה טרנס-הומניסטית טכנולוגית)

Physical Immortality, New World Alliance, Age of Aquarius

(בעלי אורינטציה ספיריטואליסטית).

תומכי רעיון הארכת החיים פועלים כדי להגביר את המודעות לנושא ולקדם אותו באופן פרקטי, כמו למשל על ידי קידום או מימון פרויקטים כגון "פרס מתושלח" או "אסטרטגיות להנדסת הזדקנות זניחה". כאמור, קיימות תפיסות רדיקליות ומתונות ומוצעות שיטות מגוונות. אך לרוב מסכימים על הערך האבסולוטי של חיי אדם והצורך להאריכם.

תומכי הרעיון דנים באופציות מתודולוגיות, בשיטות האפשריות, ובהשלכות העתידיות האתיות, הכלכליות והדמוגרפיות של הפיתוחים האפשריים. דיון זה חשוב לתכנון אסטרטגי עתידי.

השיח האימורטליסטי ברובו איננו ניסוב על תרופות פלא זמינות (על אף כי המצאות שרלטניות לא חסרות), אלא מדובר בשאיפה כללית ובתוכניות פעולה עתידיות. הקשר בין הגישה המעשית וחזונות מרחיקי לכת נעוץ בדברי ריי קורצווייל: "תחייה מספיק כדי לחיות לנצח", כלומר עשה כל דבר אפשרי כדי לשרוד עד להופעת טכנולוגיות אפקטיביות להארכת החיים, וסייע ככל האפשר להופעתם של טכנולוגיות אלה.

מקורות נבחרים

Primary Focus

Bogomolets, Alexander, The Prolongation of Life (translated from Russian by Peter Karpovich and Sonia Bleeker), Essential Books, Duel, Sloan and Pearce, NY, 1946.

Capek, Karel, The Makropoulos Secret (translated from Czech into Russian by Aksel, Tatiana), In: Karel Capek’s Plays, Gudial Press, Moscow, 1999, pp. 235-340.

Ettinger, Robert, The Prospect of Immortality, Doubleday, NY,1964.

Freud, Sigmund, Beyond the Pleasure Principle (translated from German by Strachey, James), Liveright, New York, 1976.

Kurzweil, Ray, The Age of Spiritual Machines, Viking, NY, 1999.

Metchnikoff, Elie, Etudes On the Nature of Man (The USSR Academy of Sciences Press, Moscow, 1961 (Russian).

Pauling, Linus, How To Live Longer And Feel Better, W.H. Freeman and Company, NY, 1986.

Roemheld, Ludwig, How Do I Prolong My Life? Ferdinand Enke Verlag, Stuttgart, 1941 (German).

Shaw, Bernard, Back to Methuselah, Vail-Ballow Press Inc., New York, 1949.

Voronoff, Serge, The Conquest of Life (translated from French by Gibier Rambaud), Brentano’s Ltd, London, 1928.

West Michael, The Immortal Cell, One Scientist’s Quest to solve the Mystery of Human Aging, Doubleday, NY, 2003.

Secondary Focus

Amosov, Nikolay, An Experiment on Overcoming Aging, Stalker, Donezk, 2003 (Russian).

Anisimov Victor and Michael Soloviev, The Evolution of Concepts in Gerontology, Asclepius, Saint Petersburg, 1999 (Russian).

Bailey William, Human Longevity from Antiquity to the Modern Lab, Greenwood Press, Westport CN, 1987.

Becker, Robert and Gary Selden, The Body Electric: Electromagnetism and the Foundation of Life,  William Morrow Inc., NY, 1985.

Becker, Robert and Andrew Marino, Electromagnetism and Life, State University of New York Press, NY, 1982.

Birren, James and Vern Bengtson, Emergent Theories of Aging, Springer, NY, 1988.

Butler, Robert and Claude Jasmin (Eds.), Longevity and Quality of Life, Kluwer, NY, 2000.

Chopra, Deepak, Ageless Body, Timeless Mind. The Quantum Alternative to Growing Old, Harmony Books, NY, 1993.

Chopra, Deepak, The Way of the Wizard, Harmony Books, NY, 1995.

Comfort, Alexander, Ageing: The Biology of Senescence, Routledge & Kegan Paul, London, 1964.

Emerson, Geraldine (Ed.), Benchmark Papers in Human Physiology, Vol. 11. Aging, Dowden, Hutchinson and Ross, Stroudsburg PA, 1977.

Ferguson, Marilyn, The Aquarian Conspiracy. Personal and Social Transformation in Our Time, (Putnam, NY, 1980).

Fries James and Lawrence Crapo, Vitality and Aging, W.H. Freeman and Company, NY, 1981.

Folbort, Gregory (Ed.), Problems of the Physiology of the Processes of Fatigue and Recovery, The Academy of Sciences of the Ukrainian SSR Press, Kiev, 1958.

Frolkis, Vladimir and Vladislav Bezrukov, Aging of the Central Nervous System, Karger, Basel, 1979.

Fukuyama, Francis, Our Posthuman Future. Consequences of the Biotechnology Revolution, ICM Inc., NY, 2002.

Grmek, Mirko, On Aging and Old Age, Basic Problems and Historic Aspects of Gerontology and Geriatrics, Monographiae Biologicae, 5, 2, Den Haag, 1958.

Greer, Thomas and Gavin Lewis, A Brief History of the Western World, Sixth Edition, Harcourt Brace Jovanovich, Fort Worth, 1992.

Fishbein, Morris, The Medical Follies, Boni and Liveright, NY, 1925.

Gruman, Gerald, A History of Ideas about the Prolongation of Life. The Evolution of  Prolongevity Hypotheses to 1800, Transactions of the American Philosophical  Society, Volume 56 (9), Philadelphia, 1966.

Hall, Stephen, Merchants of Immortality, Chasing the Dream of Human Life Extension, Houghton Mifflin, Boston, 2003.

Hamilton, David, The Monkey Gland Affair, Chatto and Windus, London, 1986.

Harris, John, Clones, Genes, and Immortality. Ethics and the Genetic Revolution, Oxford University Press, Oxford, 1998.

Joravsky, David, The Lysenko Affair, Harvard University Press, Cambridge MA, 1970.

Kent, Saul, The Life Extension Revolution: The Definitive Guide to Better Health, Longer Life, and Physical Immortality, NY, 1980.

Klein, Bruce (Ed.), The Scientific Conquest of Death, LibrosEnRed, Buenos Aires, 2004.

Kurtzman, Joel, The Science of the Twentieth Century Against Aging and Death, Leila Press, Saint-Petersburg, 1996.

Kurzweil, Ray and Terry Grossman, Fantastic Voyage. Live Long Enough to Live Forever, Plume, NY, 2005.

Latour, Bruno, The Pasteurization of France (translated from French by Alan Sheridan and John Law), Harvard University Press, Cambridge Massachusetts, 1988.

Lesnoff-Caravaglia, Gari (Ed.), Realistic Expectations for Long Life, Human Sciences Press, NY, 1987.

Levshinov, Andrey, Russian Health-Improvement Systems, Olma Press, Moscow, 2002 (Russian).

Mayr, Ernst, The Growth of Biological Though, Harvard University Press, Cambridge MA, 1982.

Olshansky, Jay and Bruce Carnes, The Quest for Immortality. Science At the Frontiers of Aging, WW Norton and Co., NY, 2001.

Pearson, Durk and Sandy Shaw, Life Extension. A Practical Scientific Approach. Adding Years to Your Life and Life to Your Years, Warner Books, NY, 1982.

Proctor, Robert, The Nazi War on Cancer, Princeton University Press, Princeton, 1999.

Rappoport, Jacob, On the Verge of Two Epochs, The Doctors’s Case 1953, Kniga, Moscow, 1988 (Russian).

Rosenfeld, Albert, Prolongevity, Alfred Knopf, NY, 1976.

Ryazanzev, Sergey, Thanatology, The East-European Institute of Psychoanalysis, Saint-Petersburg, 1994 (Russian).

Sarkizov-Serazini, Ivan. The Way to Health, Strength and Long Life, Fizkultura i Sport, 1987 (Russian).

Shaw, Bernard, Man and Superman. A Comedy and a Philosophy, Penguin Books, 1994.

Selye, Hans, The Stress of Life, McGraw-Hill, NY, 1956.

Selye, Hans, Stress Without Distress, Hodder and Stoughton, London, 1974.

Steinach, Eugene and John Loebel, Sex and Life; Forty Years of Biological and Medical Experiments, Faber, London, 1940.

Schrödinger, Erwin, What is Life? Cambridge University Press, Cambridge, 1996.

Shostak, Stanley, Becoming Immortal, Combining Cloning and Stem-Cell therapy, State University of New York Press, NY, 2002.

Taylor, Rex, Current Trends in British Gerontology, Gower, London, 1980.

Veatch, Robert M, Death, Dying, and the Biological Revolution. Our Last Quest for Responsibility, Yale University Press, London, 1977.

Voronoff, Serge, The Sources of Life, Bruce Humphries Inc., Boston, 1943.

Voronoff, Serge, Rejuvenation by Grafting, George Allen and Unwin, London, 1925.

Warnes, Anthony (Ed.), Human Aging and Later Life. Multidisciplinary Perspectives, Edward Arnold, London, 1989.

Weindling, Paul, Health, Race and German Politics between National Unification and Nazism. 1870-1945, Cambridge University Press, Cambridge, 1993.

Wyke, Alexandra, 21st-Century Miracle Medicine, Robosurgery, Wonder Cures and the Quest for Immortality, Plenum Trade, NY, 1997.

Wikipedia, The Free Encyclopedia www.wikipedia.org “Immortality”, “transhumanism”, “extropy”, “technological singularity”, “vitalism”, “new age”, “life extension”

2 תגובות בנושא “היסטוריה קצרה של המאבק לחיים ארוכים”

  1. אחלה פוסט.

    לקח לי קצת זמן לסיים לקרוא, אבל היה שווה – במיוחד הסקירה ההיסטורית יותר.

  2. מעט מדי על התגברות פסיכולוגית על קשיי ההזדקנות הפיזיאולוגית החומרית החברתית והחברתית

    חסרה המוטיווציה לגלוי שם השלח

השאר תגובה